תפילה יכולה להיות, בו זמנית, אחת מהמשימות הקשות ביותר, וגם אחת מהמשימות המספקות ביותר בחיינו.

החיים שלי כל כך עמוסים; איך אני יכולה להיפטר מהסחות הדעת והבלבול ולהתרכז? אני צריכה לעשות כביסה, מחכה לי פגישה חשובה, קניות במכולת, שיחות טלפון חשובות, פרויקט התנדבותי שלקחתי על עצמי... כשאני עומדת בתפילה, כל התוכניות, הצרכים והרצונות שלי מתנפלים עלי ומצטופפים בתוכי. כבר התקשרתי למורה של שרה? מילאתי את הטופס למחנה של ישי? קבעתי ליעל תור אצל הרופא? ומה אני אכין היום לצהריים (אולי כדאי להפסיק לרגע את התפילה ולהפשיר משהו עכשיו!)?

איך אני יכולה להחזיק ראש? האם אצליח אי פעם להתרכז?

אחת הבנות שלי נזקקה בילדותה לטיפול בהקרנות. כשקשרו אותה לאלונקה, קיבעו את הראש והכניסו אותה למכונה, העולם סביבי איבד כל ממשות. לא היה שום דבר אחר לעשות. לא היה מקום אחר להיות בו. רק היא הייתה חשובה. כל המחשבות והתפילות שלי, כל הרגשות והכוחות שלי, היו איתה. באותם רגעים ספורים, מדי יום במשך חודש, הייתי מרוכזת לחלוטין. אני מנסה להעלות בדמיוני את אותה סיטואציה לפני שאני מתחילה להתפלל. לפעמים זה עובד. ולפעמים... נו, לפחות הבשר לארוחת הצהריים מפשיר.

ואיך אני מדברת עם אותה ישות בלתי-מוחשית? איך אני מתפללת בלי שיהיה לפניי משהו שאוכל להתרכז בו? מאמינים מעמים אחרים, פתרו את הדילמה הזאת בכך שהפכו את הא-ל לפסל או לאדם, כשהם מנסים להוריד אותו לרמה שלהם. אבל היהודים אף פעם לא בוחרים בדרך הקלה. אנחנו צריכים להתעלות – מעל לחיים הארציים שלנו, מעל לעולמנו בר החלוף, לנסות לגעת בנשגב, ולו רק לרגע קט. אפילו אם אנחנו נופלים שוב, נפילה מהירה וקשה. קשה לקיים מערכת יחסים עם ישות שנמצאת בכל מקום, אבל תארו לעצמכם את פוטנציאל הכוחות האדיר שאפשר להשיג. בקשר עם בורא העולם נמצא הכוח לשינוי.

אבל אנחנו צריכים לרצות את זה. בדיוק כפי שדרושה השקעה אדירה להצלחת חיי הנישואין, כך גם במערכת היחסים עם א-לוהים. נישואין זקוקים לפעולות חיזוק יומיומיות ועקביות; גם התקשורת שלנו עם בורא עולם צריכה לעמוד על בסיס סדיר – לא משנה כמה אנחנו עייפים, הרוסים מרוב עבודה או שהמשכורת שלנו לא הוגנת.

עצם זה שאנחנו לוקחים מדי יום פסק זמן לתפילה, אומר: 'מערכת היחסים הזאת חשובה לי'. אם אנחנו לוקחים את התפילה ברצינות – והחשוב מכל, מצפים לתשובה – אנחנו בונים ומחזקים את מערכת היחסים בצורה אקטיבית.

מבחינה פילוסופית, אנחנו תוהים, איך יתכן שישות מושלמת צריכה את התפילות שלנו?

הוא לא; אנחנו כן. לא רק שאנחנו צריכים להעמיק כל הזמן את הקשר שלנו עם א-לוהים, אלא, שבאמצעות התפילה אנחנו מתמקדים בסדר העדיפויות שלנו, אנחנו מייצבים את עצמנו, אנחנו ממקדים את הימים שלנו.

תוכן הבקשות שלנו עוזר לנו להבין מי אנחנו. התשובה שאנחנו מקבלים עוזרת לנו להבין מי אנחנו אמורים להיות. ההנחה שלנו היא שא-לוהים עונה לנו תמיד. הבחירה שלנו היא אם להיות מרוצים מהתשובה או לא.

לא-לוהים אין שום בעיה למלא את כל הרצונות שלנו; למעשה, זאת 'ההנאה' שלו. להוציא מקרים שבהם זה לא טוב בשבילנו: כשאנחנו טועים באשר למטרות האמיתיות, או הצרכים האמיתיים; וכשאנחנו טועים בהבנה של מה שיועיל לנו באמת.

תפילה יכולה להיות מתסכלת. היא יכולה להטריד. היא יכולה לעורר דאגה – כמו כל מערכות היחסים האמיתיות.

והיא יכולה להועיל. במידה עצומה. היא יכולה להעמיק את ההבנה הפנימית שלנו. היא יכולה להביא לשינוי אישיות ושינוי התנהגות. היא יכולה לרומם את הימים והלילות שלנו, את לבותינו ומחשבותינו. כל מערכות היחסים שלנו יכולות להרוויח ממנה.

כשהילדים מושכים אותנו, הטלפון מצלצל, החשבונות נערמים, ותוכנית הפגישות עדיין לא מגיעה לקיצה, קשה לעצור ולהתפלל. ובכל זאת, זו הדרך היחידה לחיות את היום כמו שאנחנו רוצים באמת לחיות אותו – במלואו, מתוך הודיה לא-לוהים על כל טובו, מתוך הבנה ברורה של התכלית והמטרות שלנו, מתוך התרכזות במשמעות החיים והקיום, ועם ברכת הא-ל על כל מעשינו.