לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




כאב לאומי, שמחה אישית

כאב לאומי, שמחה אישית

כיצד ניתן לשמוח בלידת תינוק, כשסבל נגרם ליהודים באותו הזמן?

מאת

לפני זמן מה פגשתי בחורה צעירה שילדה לא מזמן את בנה הבכור. לאור אירועי התקופה, זמן מלחמה בארץ ישראל, היא מצאה את עצמה בדילמה אישית – איך להתמודד עם ההתעלות והשמחה האישית שלה, עקב הולדת בנה, כאשר בה בשעה העם היהודי חווה אסונות וקשיים גדולים כל כך.

היא מוצאת את עצמה תוהה: איך יכולה אישה יהודיה לחוש כאב לאומי, ולקחת בו חלק, כאשר היא חווה שמחה אישית? "אני חשה אשמה", היא התוודתה בפני בתקווה למצוא נחמה.

דילמה שכזו, שאופיינית לאנשים רבים בארץ, משקפת רגישות ראויה להערצה, ובבסיסה מתייחסת לדואליות של הקיום היהודי: הצורך לבכות ולצחוק בעת ובעונה אחת. דוד המלך, מתאר בספר תהילים תחושה זו בקוננו: "על נהרות בבל [כשנשבינו בגלות] שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון... כי שם שאלונו שובינו דברי שיר... איך נשיר את שיר ה' על אדמת ניכר" (תהילים קלז, א-ד).

מאז ראשית קיומנו כעם, אם על אדמתנו ואם מפוזרים בין אומות העולם, אנו שואלים איך אנו יכולים לשיר, כל עוד אחינו, או בני קהילתנו, סובלים. על אחת כמה וכמה, אנו תוהים, ברמה האישית: האם מותר לנו לשמוח בעוד חלק מאיתנו אחוזים בצבת של כאב וצער, וחווים אובדן וכאב קשים מנשוא?

אנו מחויבים לחגוג חתונה, למרות שאנו מעיבים על השמחה בשבירת כוס תחת החופה, שמטרתה להזכיר לנו שכל עוד ירושלים אינה בנויה ושלמה, גם שמחתנו אינה שלמה.

למרות כל זאת, מורה לנו התורה: "ושמחת בחגך", יהיו הנסיבות אשר יהיו. בדומה לכך, עלינו לחגוג חתונה, למרות שאנו מעיבים על השמחה בשבירת כוס תחת החופה, שמטרתה להזכיר לנו שכל עוד ירושלים אינה בנויה ושלמה, גם שמחתנו אינה שלמה.

המלך שלמה, החכם מכל אדם, השיא לנו עצה אלמותית: "עת לבכות ועת לשחוק" (קהלת ג, ד). אנו נקראים לתת ביטוי לרגשותינו, וללכת על הקו הדק הזה במהלך חיינו, בניסיון להשיג את האיזון הראוי. מצד אחד איננו יכולים להתעלם מהכאב, אך בה בעת עלינו להיות אסירי תודה על כל הטוב שבו התברכנו. ועלינו להמשיך לקוות, תקווה שנובעת מהידיעה שא-לוהים הוא זה המושך בחוטים.

אני מרשה לעצמי לסטות קלות מנושא המאמר ולספר כאן סיפור אישי. אבי ז"ל היה רב בפלטצ'ני, עיירה קטנה ברומניה, לפני המלחמה. ביום שישי רע ומר אחד פלשו הנאצים לעיירה ופקדו על כל הגברים להתייצב בתחנת הרכבת אחר הצהריים. לאימתן של הנשים, האימהות והאחיות מוכות הצער, הועלו הגברים על קרונות בקר, בלי לדעת את היעד.

אמי ז"ל, שבאותה עת נשאה אותי ברחמה, החזיקה את אחי בן השנה וחצי בזרועותיה וליוותה את אבי. כשנפרדו בדמעות, הורה אבי לאמי למהר הביתה ולהדליק את נרות השבת. בעוד הרכבת, עמוסה בני אדם באופן בלתי אנושי, יוצאת מהתחנה, התבונן אבי החוצה וקלט שהשמש שוקעת והשבת נכנסת. צעקות הנשים והילדים פילחו את האוויר, ואבי הצמיד את ידיו זו לזו והחל לשיר את הפסוקים הראשונים של תפילת "קבלת שבת".

צעיר חילוני, שעמד בסמוך לאבי, צפה בסצינה בלתי אפשרית זו ותבע בתרעומת הסבר למה שראה. אמרו לו שהאיש ששר הוא רב העיר, ושפסוק התפילה הוא שיר הלל לא-לוהים, שאומר: "לכו נרננה לה' נריעה לצור ישענו". הרכבת נסעה למחנה עבודה, שם הם צוו לעבוד עבודת פרך, יום אחר יום, מעלות השחר ועד שעה מאוחרת בלילה, במשך חודשים ארוכים. רוב האסירים מתו ממחלות ומקור, אך אבי היה, בחסדי הא-ל, בין הניצולים. הרוסים, שהיו מטילי אימה לא פחות מהנאצים, שחררו את אבי.

הניצולים הפגועים, בני הקהילה היהודית, התחננו בפניו שלא יזעזע את אמות הסיפים

עם חזרתו לפלטצ'ני, קיבל אבי הודעה שהפקיד שהתמנה על-ידי השלטון לנהל את העיר היה יהודי צעיר, קומוניסט אדוק. לאבי נודע גם שלאותו ממונה נולד בן, ממש באותו יום.

אבי נכנס מייד לתפקידו כרב, והתעקש על כך שעליו ללכת וליידע את האב החדש בדבר חובתו, כיהודי, למול את התינוק. הניצולים הפגועים, בני הקהילה היהודית, התחננו בפניו שלא יזעזע את אמות הסיפים, ושייסוג מתוכנית יומרנית זו. הם ציינו שהקומוניסטים מתנכרים לדת היהודית, ושאבי יסכן את שלומו ואת שלום הקהילה בלי כל צורך.

אבי היה נחוש בדעתו, והתעקש על כך שאינו מסכן אלא את עצמו בלבד. בסופו של דבר, התנגד עוזרו לכך שילך לבדו, וכך הם הופיעו יחדיו לפני פקיד השלטון בשעה היעודה. הם התקבלו בברכה ונתבקשו לשבת, והפקיד שאל לפשר עניינם. אבי ענה לו שהובא לידיעתו כי נולד לו תינוק, וכמנהיג הקהילה היהודית הוא בא לברך אותו במזל טוב, וכן להודיע לו שכיהודי, הוא מחויב לערוך ברית-מילה לבנו בגיל שמונה ימים.

הפקיד לא אמר מלה ונעץ מבטו באבי. לאחר רגע ארוך אמר: "טוב רבי, אני אעשה כדבריך. אך אני מבקש לספר לך מדוע אני נענה לבקשתך. אתה לא זוכר אותי, רבי, אבל אני זוכר אותך. עמדתי לידך בקרון הבקר באותו יום שישי נורא, אחרי-הצהריים. הייתי שם כאשר, למרות צעקות הילדים והנשים שהדהדו באוזניך, ועל אף שהיינו כלואים, אתה הצמדת את כפות ידיך זו לזו והתחלת לזמר את התפילה, לשבח את הא-ל על חסדו. בשביל אדם כמוך, שהפגין אמונה עצומה שכזאת בשעה קשה שכזאת, אני מוכן לעשות כל מה שתבקש".

אנחנו לא מפסיקים, ולעולם לא נפסיק לשיר.

סיפורו של אבי ז"ל, הוא סיפורו של כל יהודי. מצבים קשים לא ידכאו אותנו. יש סיפורי גבורה רבים על ריקודים ושירה בשמחת תורה בבונקרים ואפילו בתאי הגזים. למרות ההיסטוריה העקובה מדם שלנו, אנחנו לא מפסיקים, ולעולם לא נפסיק לשיר, שמחתנו לא תפחת, ורוחנו לא תיפול. בזה כוחם של היהודים – אנו מחזיקים מעמד, צוחקים, שרים וחוגגים - גם כשאנו בוכים.

האם הצעירה חשה אשמה על כך שחוותה אושר עילאי עם לידת בנה, בזמן שיהודים רבים כל כך חווים כאב ואבדן. לדעתי, יש דרכים רבות להביע כאב וצער, בתפילה שתגיע לאוזני בורא עולם. אין לי ספק, שכאשר היא מתבוננת בפניו התמימים, הבוטחים, של בנה שזה עתה נולד, היא חשה צביטה בלב, ומתפללת שילד זה יזכה לגדול בעולם בטוח יותר, טוב יותר.

הייתי רוצה לומר לאותה בחורה צעירה להיות סמוכה ובטוחה שאין תפילה חזקה יותר מזו של אם המתפללת למען ילדיה, ושכאשר היא מפצירה בא-לוהים ומבקשת ממנו עתיד ללא שנאה ומלחמות, בו שוררים שלום אמיתי, אהבה וטוב לב בין בני האדם – לא רק הילד שלה ייהנה מתפילה זו, כי אם כולנו.

 

1/7/2006

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 3 תגובות ב-3 דיונים

(3) יעל, 4/7/2006 09:16

התפילה היא נשק רב עוצמה!

לא . זו אינה אמירה סתם. היא באמת נשק!
כמו שיש, לא עלינו גזירות, אפשר לחשוב את התפילה כמין גזירה הפוכה. כלומר : משנה גזירות, מרעישה עולמות, משנה תהליכים. אפילו משה רבנו - כשעמד והתפלל לפני הקב"ה שיוכל להיכנס לארץ ישראל, הקב"ה עצר אותו לפני שיספיק להתפלל את התפילה הנוספת , היחידה הזו, אותה תפילה אחרונה , האמורה להיות התפילה ה- 616 במספר של משה רבנו. כי היא זו המסוגלת להכניס את משה לארץ ישראל. ולכן השם עצר אותו: רב לך! אל תוסף! מכאן שיש לה עוצמה וכח. תחשבו מה היה קורה אם מאה אלף איש אומרים תפילה על נושא אחד בלבד באותה שעה בדיוק! אין לי ספק שדברים היו משתנים! ומי יודע ? אולי התפילות ברוב עם, בכותל, אל מול השכינה עשו את שלהן? את תפקידן? מה אנחנו יודעים?
רק תפילה. וכשילד נולד- עוד יותר טוב!

(2) ירון, 3/7/2006 15:17

כפי העולה משיר של הרב נריה זצ"ל

הוי עם בוטח חי קיים על אף הכל
על מוקד מזבח יצא במחול
דם עשן ואש
ים צרות גועש
על ציון מתי אור חדש תאיר?

הצילנו! השמיענו! מתי יבנה, יבנה המקדש?

(1) ליאת, 3/7/2006 13:54

מאמר מקסים !

כשראיתי תחילה את הכותרת של המאמר לא הבנתי מנין עוז הרוח להעז ולחשוב כך.אבל כבר בתחילת המאמר הבנתי עד כמה יש צדק בדברים.אנו מצווים לשמוח בחגנו,אנו מצווים לשמור על רוחו של העם היהודי

 

תגובה למאמר:

  • (כתובת האימייל לא תוצג.)


  • 2000
שלח תגובה
stub