תארו לעצמכם שאתם לכודים. אתם לבד, השעה מאוחרת, וכל מה שמפריד ביניכם לבין הפורץ היא דלת זכוכית.

מגורים לבד היו תענוג גדול עבורי, אחרי שבמשך שנים הייתי נתונה לחסדיהן של שותפות שעבדו בשעות מוזרות ולא היו הבחורות הכי המסודרות בעולם. כעת יכולתי לעשות כרצוני, להישאר ערה בכל שעה שהתחשק לי, ואף אחד לא יכול היה להגיד לי מה לעשות. מצד שני, הבדידות והשקט היו לעתים כל כך מדכאים, שהדבר היחיד שיכול לגרש אותם היה השמעת המוזיקה החביבה עליי בקולי קולות. לשכנים, נדמה לי, לא היה איכפת.

לילה אחד, כשחזרתי לדירתי לאחר שסיימתי לערוך כמה סידורים, הבחנתי בגבר זר שעוקב אחריי. התחלתי ללכת במעגלים כדי להיפטר ממנו, אבל הוא המשיך ללכת בעקבותיי. גייסתי את כל האומץ שהיה בי, פניתי אליו במבט ישיר וסיננתי: "אתה עוקב אחריי?" הוא התבונן בי במבט נבוך, והלך משם.

הלכתי הביתה ובדקתי את כל החלונות והדלתות. הבחנתי שחלון חדר השינה שלי זז קצת, אבל זה לא נראה לי חשוד. הלכתי לישון. מה אעשה אם מישהו יפרוץ? האם אשאר בבית או אברח החוצה?

שעתיים לאחר מכן, קיבלתי תשובה לשאלתי.

משכתי קלות את הוילון הדקיק שעל דלת הזכוכית של חדר השינה שלי, וגיליתי גבר שעומד מעברה השני .

התעוררתי למשמע רחש שהגיע מאיזור הפאטיו שמחוץ לחדר השינה שלי. ישנתי רק שעתיים ובמצבי הישנוני והחלוש קמתי מהמיטה. משכתי קלות את הוילון הדקיק שעל דלת הזכוכית של חדר השינה שלי, וגיליתי צללית של גבר שעומד מעברה השני.

לבי דהר. המחשבות התרוצצו במוחי. מי זה? מה הוא רוצה? האם המנעולים מספיק חזקים? כדאי לי לצלם אותו? להעמיד פני ישנה? לרוץ החוצה? הייתי מבולבלת לגמרי, ולא יכולתי בשום אופן לחשוב בבהירות.

תפסתי את הסלולארי שלי, שהיה כבוי, ולחצתי על הכפתור. האור נדלק ומנגינה נשמעה, והחדר שלי הואר במקצת, כך שהייתי בטוחה שהפורץ שמע את הצליל וידע שאני שם.

הפחד השתלט עליי לגמרי. הרגשתי לכודה ללא מוצא ונתונה לרחמי פורץ מאיים, שנמצא במרחק של סנטימטרים ספורים ממני. אפילו אם הייתי צורחת עכשיו, אף אחד לא היה שומע. מעולם קודם לכן לא חשבתי שחיי בסכנה. אף פעם לא חשתי מפוחדת ומבוהלת כל כך, כל כולי נתונה בפחד. כאילו כל ישותי הופקדה בידיו של זר מרושע, ולא היה דבר שיכולתי לעשות בנידון.

לבי פעם עדיין במהירות עצומה וידיי רעדו, אבל רגליי נשמעו לי סוף סוף: ברחתי מן החדר מפתחו השני, והצלחתי להתקשר למשטרה ולקרוא לעזרה. במהרה הגיעו השכנים והמשטרה למקום, ויחד הצלחנו לתפוס את האיש.

לאחר שלקחו אותו, אמרו לי השוטרים להתלבש ולבוא לתחנה להגיש תלונה. הסתכלתי על עצמי וקלטתי שכותונת הלילה שלי לא מגינה עליי מפני הקור של ינואר. הדבר היכה בי פתאום והתחלתי לבכות.

יום של חסד

לאחר שהגשתי תלונה והלכתי לישון אצל חברים, התחלתי להתאושש מההלם והבהלה של הארוע שזה עתה התרחש.

התחלתי לשחזר את הבוקר שקדם לארוע. זה היה הבוקר היחיד שבו יכולתי לישון עד מאוחר, אבל התעוררתי מצלצול טלפון. על הקו הייתה אם שבעבר עבדתי עבורה כבייביסיטר. עזבתי את העבודה מזמן, אבל היא המשיכה להתקשר אליי. היא ביקשה ממני לבוא ולהשגיח על הילדים, ובמקום לנצל את ההזדמנות לישון עוד קצת, מיהרתי לעזור לה. בדיוק כשסיימתי, אחת מחברותיי הטובות התקשרה וסיפרה לי שאצבעה נחתכה קשות ושהיא זקוקה לעזרתי. שמרתי על התינוקת שלה בזמן שהיא הלכה לחבוש את אצבעה, וכשחזרה, עזרתי לה בניקיון ובבישול, שהיא לא הייתה מסוגלת לעשות. ואז, נתתי כמה בגדי מעצבים שהיו ברשותי, לארגון שיעניק אותם לנזקקים.

איך זה יכול היה לקרות לך? אחרי כל המעשים הטובים שעשית באותו יום, זה מה שמגיע לך?!

למחרת, כששמעה אחת מחברותיי על מה שקרה לי עם הפורץ, היא שאלה אותי בחוסר אמון: "איך זה יכול היה לקרות לך? אחרי כל המעשים הטובים שעשית באותו יום, זה מה שמגיע לך?!"

בעצם, אני חושבת שמעשיי באותו יום הצילו אותי מדברים גרועים יותר שהיו עלולים לקרות. בסופו של דבר לא נפגעתי, לא פיזית ולא כלכלית.

אולי הפריצה הייתה אמורה לקרות אחרת. אבל בדיוק בגלל כל מעשיי הטובים באותו יום, יכולתי לשנות את גורלי ולהגן על עצמי מפני פגיעה.

איזור הדמדומים?

בתורה אומר ה' לאברהם שהוא "מעל למזל" - מעל ומעבר לכוכבים ולכוח הגורל. אברהם וצאצאיו מסוגלים לשנות את גורלם, באמצעות שינוי חייהם. בכוחה של התשובה, במובן של חזרה או חרטה, למחוק, פשוטו כמשמעו, כל פסק דין שנפסק לרעתו של אדם. דבר אינו חתום. בחירותינו, בכל רגע נתון, עשויות ליצור עתיד חדש ומבטיח.

בסיפור פורים, היהודים היו אמורים להישמד בידי המן, והצו כבר נכתב ונחתם. אך בעזרתם של אסתר ומרדכי, באמצעות תפילות, צום והרבה אומץ לב - בוטל הצו, והמן היה זה שהושמד. יופיה של מגילת אסתר הוא בכך ששמו של ה' אינו מוזכר בה כלל, אך לנסיו יש נוכחות בולטת בסיפור.

כך אני חשה בנוגע לחיי.

כש"צירופי מקרים" מטורפים היו מתרחשים בחיי, נהגתי לזמזם את מנגינת הפתיחה של סדרת "איזור הדמדומים". כיום, אני משתדלת לחיות את חיי ב"איזור האלוקים". אין צירופי מקרים – אלא רק ידו האלוקית של הקב"ה, שמנחה אותי, מגינה עליי, ולעתים מצילה אותי מעצמי.

אמנם איננו מסוגלים לשנות את העבר, אך תמיד אפשרי לשנות את העתיד, ולכתוב סוף חדש לסיפור. כך שביום החופשי שלי, במקום לישון עד מאוחר, או סתם להתבטל, אני מקבלת בשמחה שיחות טלפון עם בקשות למעשים טובים.

אני אוכל לישון עד מאוחר בפעם אחרת. עכשיו יש לי עבודה חשובה לעשות – ליצור את עתידי ולשנות את גורלי.