יום אחד נתקלתי בשאלה מעניינת:

"לו היו נותנים לך במתנה טיול חובק עולם, במסגרתו תוכל להגיע אל כל פינה נידחת בגלובוס בה תבחר, לשהות בכל ארץ עליה תחלום ולחוות כל אטרקציה בה תרצה. הטיול יהיה באורך אותו תגבש בעצמך על-פי המסלול אותו תקבע, תקבל שהות חינם במלונות בני 5 כוכבים, פנסיון מלא וכסף לבזבוז כיד המלך. יש רק 2 תנאים לטיול הזה: עליך לבוא לבדך, ואסור לך לספר עליו לאף אחד אחר. האם תסכים?"

המחשבה הראשונה היא, כמובן, לומר: בטח, איזו מן שאלה היא זו?

המחשבה השניה היא: אולי אני צריכה להתייעץ עם מישהו.

המחשבה השלישית היא: אופססססס, אני אפילו לא יכולה להתייעץ כי אסור לי לספר עליו לאף אחד.

והמחשבה הרביעית היא: אז אולי לא צריך את הטיול הזה בכלל?

אין לי מושג איך אחרים יגיבו לשאלה הזו, אבל בשבילי הטיול איבד את כל הטעם שלו ברגע שבו אינני יכולה לחוות אותו עם מישהו אחר (בין כפרטנר ממש ובין כמאזין).

לשאלה זו, עם הזמן, גיבשתי שאלות לכאורה שונות, אך למעשה בעלות אותה המשמעות:

  1. האם תהיה מוכן לכתוב את רב המכר הבא, כאשר ידוע לך מראש כי תאלץ לפרסמו תחת שם-עט, ולא לספר לאיש, לרבות לא לבני משפחתך וחבריך הטובים, כי אתה הסופר האלמוני?

  2. האם תהיה מוכן להיות יועצו הסודי האישי של נשיא ארה"ב, כאשר הקשר ביניכם יתנהל בתכתובת אימיילים חשאית. הוא עצמו לעולם לא ידע את זהותך, ולך יהיה אסור לשתף בתכתובת או לספר על התכתובת, לאף אחד אחר?

  3. האם תהיה מוכן לגלות תגלית מדעית מרעישה או תרופה חדשנית למחלה חשוכת מרפא, אך להעניק למדען אחר את הקרדיט עליה?

גם אם לכאורה אנו חושבים שאולי כן, 5 דקות של "דמיון מודרך" יוכיחו לנו אחרת.

מסתבר כי ברוב המקרים אנו מרגישים כי אנו זקוקים למודעות של הזולת למעשים הטובים שלנו, לחוויות שלנו, ליכולות שלנו ולכישרונות שלנו על מנת לחוש אותם "במלואם". למרות שגם אם באמת לרוב אנו אנשים בעלי אמת פנימית וחושבים שאנו עושים את הכל למען מטרה נעלה וללא תלות בזולת, בפנים אנו זקוקים להכרה ולהערכה וקשה לנו כשאנו לא מקבלים אותה.

ההרגשה הנעימה הזו שאנו מוערכים על-ידי אחרים, ואולי אפילו קצת מהווים מושא לקנאה... ויוכיחו כל שלטי "נתרם ע"י..." שמפוזרים על מוסדות ציבוריים ברחבי הארץ.

כשכתבתי את "הדילמה של נפוליאון" דיברתי בין השאר על הנקודה הזו, על האחוז הקטן הזה שעשוי לשדרג את המעשה שלנו כמה רמות כלפי מעלה. ועם כל זאת, אנו לא מסוגלים להתעלות לחלוטין מעל הרצון לחוש בהערכת הזולת, לוותר על קרדיט שמגיע לנו ביושר או לעשות מעשים הירואיים בסתר בלי יכולת לשתף ולו את אלו הקרובים אלינו.

ביהדות מצאתי 2 גישות הפוכות שמשלימות אחת את השנייה, לתכונה ה אנושית הזו:

א. גישת ה"לכתחילה" – הגישה הראשונית, כצפוי, היא הגישה שמבקשת מאיתנו לעבוד על המידות והתכונות שלנו, ובתוכן גם על הרצון הזה. אחת המצוות ש"מאמנת" אותנו באופן מעשי בנקודה הזו בדיוק היא מצוות "מתן בסתר". כשבן אדם נותן - הוא בדרך כלל רוצה לקבל משהו בתמורה. כשאדם בעל אופי מעט יותר נעלה נותן - לעיתים התמורה שמספקת אותו הינה המבט מוקיר התודה שנישא לעברו ומילות הברכה בהן הוא מתברך. ואילו כאן אומרים לו - תן צדקה בלי לצפות לתמורה, גם לא לתודה. תן אך ורק על מנת לתת.

 בכל דור, כך מספרים, ישנם ל"ו (36) צדיקים נסתרים אשר בזכותם העולם ממשיך להתקיים. צדיקים רגילים יש הרבה, אבל צדיקים נסתרים יש רק ל"ו. צדיק נסתר ויתר על הקרדיט

ב. גישת ה"בדיעבד" – אני אוהבת לכנות אותה "גישת הטריגר". מה דעתכם לפחות להשתמש בצורך הזה כטריגר להיות טובים יותר?

ר' ישראל מסלנט, שייסד את "תנועת המוסר" באירופה לפני מאתיים שנה, תנועה שחרטה על דגלה את עבודת המידות ואת השאיפה להגיע לשלמות המעשה והמחשבה, אמר שאפשר בהחלט לעשות בזה שימוש כצעד ראשוני: אדם שרצה לכוון בתפילה והיה קשה לו, הוא יעץ ל"התפלל לפני התיבה", כלומר- לשמש כחזן, אולי ברגע שיתפלל בקול מול אנשים אחרים, יהגה את המילים מילה מילה, ואף ייתכן שישתדל לכוון יותר בפירוש המילים על מנת להיראות טוב בעיני קהל המתפללים. ואם אדם רוצה לתת צדקה וקשה לו - יכול לפעמים לתת דווקא משיקולי כבוד ויוקרה, מתוך הידיעה שהוא יוכר כ"נדיב". ומתוך שלא לשמה, יבוא לשמה.

כולנו בני אדם, להגיע לשלמות זה אתגר אמיתי, אבל מדי פעם יש בהחלט עניין להביט גבוה יותר, וגם אם לא להגיע לשם - לפחות לדעת מהו המיקום שלנו, ולהבין את עצמנו ואת המעשים שלנו טוב יותר.