לחברתי ציפי הייתה טבעת יהלום עתיקה שהיתה שייכת לסבתהּ. זו הייתה הירושה היחידה שקיבלה ממשפחתה. כשרחצה את ידיה, הניחה מדי פעם את הטבעת ליד הסבוניה בחדר האמבטיה.

יום אחד הוריד דוד, בעלה של ציפי, את המים בשרותים והושיט ידו אל הסבון. כשעשה זאת, הבחין בחפץ קטן ונוצץ שעושה את דרכו ישירות לאסלה הנשטפת במים. הוא מיהר לציפי שהייתה במטבח, ושאל אותה אם הניחה את הטבעת ליד הסבוניה. ציפי שלחה מבט לאצבעה, וענתה: "סביר להניח. למה?"

"כי הרגע הורדתי עליה את המים באסלה…" היתה תשובתו המבהילה של דוד.

ציפי רצתה לצרוח: "מה עשית? זאת הטבעת של סבתא שלי! אין לה תחליף! איך יכולת להתנהג בחוסר אחריות כזה?!"

במקום זאת, היא עצרה בעצמה. אם איבדה את ירושתה, חשבה, למה לה לאבד גם את שלום ביתה? בקול מדוד ורך שאלה: "אוקיי, ומה נעשה עכשיו?"

דוד, שהרגיש אשמה גדולה ואי-נעימות, היה מוכן להגן על עצמו בפני התקפתה של אשתו בהתקפת נגד מצטדקת: "איך יכולת את להתנהג בצורה חסרת אחריות כזאת ולהשאיר את הטבעת היקרה הזאת במקום כזה?" אך מכיוון שציפי לא תקפה אותו, הוא ענה בענווה: "אני נורא מצטער. אני מניח שנצטרך להתקשר לאינסטלטור ולבקש ממנו לבדוק בתוך הצינורות, אבל הסיכוי די קלוש".

ציפי הציעה שלפני שיתקשרו לאינסטלטור, יבדקו בחדר השירותים. אולי הטבעת נפלה קרוב לאסלה, לא בתוכה.

"ראיתי אותה עפה לאסלה הנשטפת", התעקש דוד, אבל הלך איתה לחדר האמבטיה, לבדוק את ספקותיה.

הם חיפשו על הרצפה מסביב לאסלה ולא מצאו דבר. הם הביטו לתוך האסלה, ולא האמינו למראה עיניהם. הטבעת היתה מונחת על קימור חרסינה קטנטן שהיה קבוע כ-5 ס"מ מעל שפת האסלה.

"אילו הייתי צורחת על בעלי והוא היה צורח עליי", אמרה לי ציפי בסיום סיפורה, "אני יודעת שהטבעת לא הייתה נמצאת שם".

ניסיון א-לוהי

הרעיון שא-לוהים בוחן את בני האדם עתיק כיהדות עצמה. לפי המדרש, בחן א-לוהים את אברהם אבינו עשר פעמים, ובכל פעם העמיד אותו בניסיון קשה יותר מקודמו. הניסיון האחרון היה הציווי שציווה א-לוהים את אברהם, להקריב את בנו אהובו יצחק. התורה אומרת זאת במפורש, במלים: "והא-לוהים ניסה את אברהם".

כשאדם עומד בניסיון, הניסיון משנה אותו. הוא מממש את הפוטנציאל שלו.

מהי מטרתו של הניסיון הא-לוהי? תלמיד נבחן בבית הספר על מנת שהמורה ידע עד כמה התלמיד יודע. הא-ל הכול יכול, לעומת זאת, מודע ליכולתו של התלמיד כבר לפני הבחינה. מטרתו של המבחן הא-לוהי, אם כך, אינה גילוי מידע חדש.

המדרש מצביע על כך שהמלה "ניסה", מקורה באותו שורש של המלה נס, דגל. כפי שהנס-דגל מתנוסס מעל ומזהה את הצבא או הספינה, כך המבחן מעלה ומגלה את הפוטנציאל הקיים בכל אדם שנבחן.

מבחן, או ניסיון, בודק תמיד את קצה גבול יכולתו של אדם - הגבול העליון. כשאדם עומד בניסיון, הניסיון משנה אותו. הוא מממש את הפוטנציאל שלו. ניצן של ורד מכיל את כל עלי הכותרת של הפרח הפתוח, אך ורד בשיא פריחתו הוא הרבה יותר יפה מהניצן. אברהם העומד על הר המוריה והמאכלת בידו, היה גדול בהרבה מאברהם שעמד למרגלות ההר.

זיהוי הניסיון

הניסיונות לובשים צורות רבות: איטיות של אדם אחר, פקק תנועה, אורח בלתי צפוי (ובלתי רצוי), נפילת מחשב, טלפון שמצלצל בדיוק כשנרדמתם, הפסד כספי, ילד משתולל, עלבון לא מוצדק, הצעות לשיפור מאמא (או, גרוע יותר, מחמותך) בנוגע לגידול ילדים, וכו'.

א-לוהים אינו מציב בפנינו אתגרים שאיננו מסוגלים לעמוד בהם. כשאנו נכשלים בניסיון, הדבר נובע לרוב משום שלא זיהינו את המצב כאתגר מלכתחילה.

אילו רק יכולנו לראות שלט ניאון מהבהב מול עיני רוחנו: "זהו ניסיון!", יכולנו כולנו לאסוף די סבלנות, סלחנות, טוב לב, משמעת עצמית, רוגע, או כל תכונה אחרת שאנו נזקקים לה - כדי לעמוד בו. כמה טראגית היא העובדה שלעתים כה קרובות אנו מזהים את האתגר שמתחת לתחפושת רק לאחר מעשה, ואנו מכים במצחנו בתסכול ומתחרטים על ההזדמנות שהחמצנו לגדול ולפסוע אל מעבר למגבלותינו.

המפתח לזיהוי הניסיון טמון בזכירה שהכול, הכול, הכול מא-לוהים. א-לוהים הוא המקור המוחלט לכל התרחשות, לכל הפסד כספי, לכל פקק תנועה, לכל התקף זעם. לבני האדם יש אמנם בחירה חופשית בין טוב לרע, אך מה שקורה לכל אדם ואדם נקבע בידי הא-ל. העובדה שילדכם בן השנתיים פוצח בהתקף זעם באמצע חנות יוקרתית, כשמסביב עומדים רווקים חסרי-הבנה, המנידים בראשם ומצקצקים בלשונם, היא מבחן א-לוהי מתוזמן היטב עבורכם.

אם כך, איך נוכל לזהות אתגר לפני שניכשל בו? חלק גדול מהחיים היהודיים מכוון להכרה בכך שבורא עולם הוא המקור המוחלט והראשוני לכול, 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. טיפוח מודעות כזאת לקיומו של א-לוהים מביא אותנו למצב של כושר נפשי אופטימלי לעמוד במבחן לכשיגיע, ממש כמו שחקן טניס מנוסה שעומד בתנוחה הנכונה, מוכן להכות בכדור ברגע שיעוף אל מעל לרשת.

אמירת ברכות המַכּירות בא-לוהים כמקור לכול, לפני אכילת מזון ושתיה, צפיה בים או שמיעת רעם, היא סגולה בדוקה להשגת מודעות א-לוהית לפני בוא הניסיון. קריאת שמע - המחזקת את ההכרה שהא-לוהים הנשגב הוא גם ריבון הטבע בכל רגע ורגע - פעמיים ביום, גם היא שיטה יעילה ומוכחת להצלחה במבחן.

פרסים

בסיפור שהובא לעיל, חברתי ציפי חשה שהטבעת הייתה שם בניגוד, לכאורה, לחוקי הטבע, כפרס א-לוהי לה ולבעלה על כך שעמדו בניסיון. אך א-לוהים בוודאי אינו מעניק פרסים לבני אדם באותו אופן שהורים מעניקים פרס לילדם, שהביא הביתה ציון טוב.

פרס שמתקבל תמורת מבחן דומה לתפילה שהתגשמה. כשבורא עולם מעניק לנו מה שהתפללנו לו, אין זה משום ששכנענו את בורא עולם להעניק לנו מה שרצינו. נכון יותר לומר שתפילה כנה גרמה לנו לעבור שינוי, והפכה אותנו לכלי קיבול גדולים יותר, המסוגלים להכיל את הברכות שהא-ל רוצה להמטיר עלינו. בדומה לכך, אתגרים שעמדנו בהם הופכים אותנו לכלי קיבול גדולים יותר, שמוכנים להכיל רמות אדירות של טוּב א-לוהי. ציפי התעלתה על נטייתה הטבעית ולא צעקה על בעלה, ולפיכך גם תגובת הא-ל היתה "על טבעית".

לפני שנים מספר, ביליתי עם המשפחה בחופשה ברמת הגולן. יום אחד מצאנו חוף מבודד, עצרנו לידו ונכנסנו לשחות. במים, אמר בעלי שהוא חושש לאבד את מפתחות הרכב, אותם שם בכיס בבגד הים שלו.

"אתה לא רציני!" גערתי בו. "הכיס שלך הוא לא מקום למפתח של המכונית. תן לי אותו". היו לי כיסים מרוכסנים, ובאחד מהם שמתי את המפתח בביטחה.

למחרת טיילנו באחד הנחלים הזורמים לכינרת. הטיול הזה, כרוך בהליכה במים עד גובה המותניים, בינות לצמחיה עבותה. ביובלי הנחל יש בריכות יפהפיות, שבהן יכולים המטיילים לטבול ולצנן את עצמם.

הלכתי בראש עם אחד מילדינו. לפתע השיג אותנו בעלי, חיוור ונסער: "איבדתי את מפתחות הרכב. זה בטח קרה כשהייתי במים, הרחק מאחור".

"איפה הם היו?" שאלתי בבהלה.

"בכיס בבגד הים שלי", הוא ענה בפשטות, כאילו לא הזהרתי אותו, יום לפני כן, שלא לשים את המפתחות בכיס הקטן הזה.

"טוב, אז בוא נחפש אותם", הצעתי, מיואשת.

"לא, אנחנו אף פעם לא נמצא אותם בבוץ, ואני אפילו לא זוכר בדיוק איפה נכנסתי למים".

עמדתי שם, בוהה בו, מחשבת במהירות את השלכות רשלנותו. מפתחות המכונית שלי היו בארנק, נעולים בתוך הרכב. כדי לפתוח את המכונית נצטרך להזעיק מנעולן מטבריה, אבל גם הסלולרי היה נעול במכונית. ואפילו אם אחד מהחברים שטיילו איתנו ייתן לנו טלפון, איך נמצא מנעולן? כמה הוא יגבה על נסיעה לכאן, לאמצע שום מקום? כמה שעות נצטרך לחכות?

התחשק לי לצרוח: "איך יכולת?", ואז נזכרתי בסיפור של ציפי והטבעת. הבנתי, בהבזק של מחשבה צלולה, שאני נבחנת. וקיוויתי שאם אעמוד במבחן, אולי א-לוהים יוציא אותנו מהצרה. חייכתי חיוך מרגיע לבעלי ואמרתי: "בוא ניהנה משארית הטיול. כשנחזור למכונית, אולי אחד מהחברים יידע איך לפרוץ אותה".

שעה לאחר מכן, עלינו מערוץ הנחל אל הגדה. שני שבילים הובילו לחניה. השביל שבחרנו הוביל אותנו לחורשת אקליפטוס, בו ערכה קבוצת מטיילים ברביקיו. ראיתי אנשים נפרדים לשלום זה מזה, ונוסעים משם במכוניותיהם. רכב אחד, רנו, משך את תשומת לבי. דלתותיו האחוריות היו פתוחות וחשפו ציוד טכני מסוים, אם כי לא היה לי ברור מאיזה סוג. אולי, חשבתי לעצמי, יש לו כלי שיעזור לנו לפרוץ את דלת המכונית.

כשהתקרבתי לשם, ראיתי את מכסה המכונית מורם, ואיש שעובד על המנוע. אשתו עמדה לצד הרכב. ניסיתי להסביר לה מה קרה, ושאלתי אותה אם לבעלה יש כלים שיכולים לעזור לנו.

היא ענתה לי שהמכונית לא מתניעה, ושבמחצית השעה האחרונה מנסה בעלה לתקן את הרכב. כשיסיים, תבקש ממנו לעזור לנו.

לא עברו שלוש דקות, ושמעתי את המנוע נוהם ונדלק. האשה דיווחה לבעלה על בקשתנו. הוא בא למקום שבו עמדתי, מאחורי הרכב. חזרתי על בקשתי, אולי יש לו איזשהו כלי שבו יוכל לפרוץ את דלת המכונית שלנו. הוא הסתכל עליי כאילו הייתי משוגעת, מלמל משהו לעצמו, ואז טרק את אחת הדלתות הצדדיות, וחשף לעיניי הנדהמות שלט גדול: "אורי המנעולן".

שתי דקות לאחר מכן הוא הגיע למכוניתנו. צפינו בו בעודו נעזר בכלים העדינים שלו כדי לפתוח את דלת המכונית. בעודו מתרחק מאיתנו, קרא לעברנו: "הי, חבר'ה, יש לכם מזל, אם האוטו שלי לא היה מתקלקל, הייתי כבר במרחק של חצי שעה מכאן".

אכן פרס א-לוהי.