שמעתי שברשת NBC מכינים את לוח השידורים כמה שנים מראש. לדוגמא ב -2006 הודיעו על החלפת המגיש של תכנית הלילה שתקרה בשנת 2009.
אני לא ממש יודע איך להסתכל על זה. מצד אחד צריך להתפעל מהיערכות מוקדמת כל כך. כמו שאמר פעם מישהו: "תכנן קדימה, או שתמצא את עצמך מאחור". או כמו שלימדו אותנו חכמינו ז"ל: "איזהו חכם, הרואה את הנולד" – דברים הגיוניים מאוד.

מצד שני, אנחנו חיים בעולם מלא בחוסר ודאות. תכנון מוקדם מדי נראה חסר טעם, ואפילו פזיז. המציאות לפעמים הורסת במחי יד את מגדלי התכנונים ושמה את את האנשים המאורגנים ללעג ולקלס - כשהנתונים בשטח פשוט מתהפכים… האם מצפים מאיתנו לצַפות ולהתכונן תמיד לבלתי צפוי?

אולי יש לא-לוהים משהו לומר על כל זה. בעצם, הוא אומר.

ידוע היטב שא-לוהים ברא את עולמו בששה ימים. התוכנית הייתה די פשוטה. זה יהיה עולם מושלם. עולם של יופי מדהים, של הרמוניה בלתי מופרת.... חופשי ממחלוקת וטעויות. אבל, מסביר הרב אברהם פאם ז"ל, התוכנית – כן, תוכניתו של הא-ל – השתבשה.

ביום הראשון של הבריאה אמר א-לוהים: "יהי אור! ויהי אור" (בראשית א, ג). אבל משהו לא היה בסדר. המדרש מסביר, שאותו אור היה בעל עוצמה רוחנית עזה כל כך, שהקדוש ברוך הוא סילק אותו ו"גנז" אותו לצדיקים לעולם הבא.

היום השלישי של הבריאה דרש אף הוא תיקון. א-לוהים ביקש לברוא עצי פרי, שלענפיהם יהיה אותו טעם כמו לפירותיהם (שם א, יא), אבל לאדמה, ככל הנראה, הייתה דעה אחרת. העצים אמנם הניבו פירות, אבל הענפים 'לא שיתפו פעולה'. האדמה קוללה לאחר מכן על 'סירוב הפקודה'.

לא להאמין, אבל היום הרביעי של הבריאה הביא בכנפיו עוד חוסר שלמות. ביום זה א-לוהים ברא שני מאורות גדולים – השמש והירח. התלמוד (חולין ס, ב) מסביר, שבהתחלה היו שניהם באותו גודל. אבל, הלבנה לא יכלה לסבול את השותפות בכס מלכות השמים, והתלוננה: "רבונו של עולם, אפשר לשני מלכים שישמשו בכתר אחד?" תשובתו של הא-ל הייתה הקטנת הירח. שוב היה צורך בשינוי.

היינו מצפים לאיזושהי קריאת צער מא-לוהים על השינויים שנדרשו בבריאת העולם. בסך הכול, הבריאה קראה תיגר על התוכניות הא-לוהיות, ואפילו הפרה אותן!

אבל, בדיוק להפך – עם השלמת ששת ימי הבריאה אומר הפסוק: "וירא א-לוהים את כל אשר עשה, והנה טוב מאוד". מדהים. למרות כל הפגמים והתיקונים שליוו את ראשיתו של העולם, א-לוהים מתאר את הבריאה לא כ"טוב" אלא כ"טוב מאוד".

בגילוי קלאסי של גמישות מוחלטת מלמד אותנו א-לוהים שיעור בעל ערך רב. זה שהתוכניות שלנו לא מצליחות, עדיין לא אומר שהאכזבה היא בלתי נמנעת. צריכים רק להיות מוכנים עם תוכנית חלופית. ותוכנית ב' יכולה להיות "טובה מאוד" גם היא.

 

אולי תכנן א-לוהים את המהלך המדויק של כשלון תוכנית א' שהוביל לתוכנית ב', כדי שאנחנו, ברואיו, נוכל ללמוד ממנו.

 

העובדה שה"שינויים" האלה התרחשו בבריאה, אינה מעידה בשום פנים ואופן על חוסר שלמות של הבורא, או של תוכניתו הא-לוהית. אין דבר ש"מפתיע" את בורא עולם – תהיה זו כפירה ביסודות האמונה לחשוב כך. מי אנחנו שנבין את דרכי הא-ל? אלו הן סוגיות עמוקות ומורכבות שחייבים ללמוד ברבדים רבים. אבל ברובד מסוים, אולי א- לוהים תכנן את המהלך המדויק של כשלון תוכנית א' שהוביל לתוכנית ב', כדי שאנחנו, ברואיו, נוכל ללמוד ממנו.

אתם ואני מכירים אנשים שחיים בשני קצוות הקשת. אני מכיר שני אחים, לדוגמא: אחד מגיע לשדה התעופה 4-6 שעות לפני זמן ההמראה של הטיסה שלו, בעוד שהשני מתנשם ומתנשף בשער ומתפרץ למטוס כמה שניות לפני שהדלת ננעלת. כל אחד והדרך שלו.

אבל איזו גישה מעשית יותר? "הסנונית הראשונה" חוסך מעצמו לחץ, אבל מבזבז לריק 3-5 שעות פוריות כשהוא מקופל על כסא מתכת בשער B67. "המתנשף" מפיק מכל דקה את התועלת המקסימלית, אבל בטעות פוגע עם תיק הנסיעות שלו בשלוש נשים זקנות, טס במהירות 60 קמ"ש על המדרגות הנעות, ונזקק למסכת חמצן כשהוא נוחת לבסוף על המושב האמצעי בירכתי המטוס.

אין מערכת שאין בה שיבושים, אבל דבר אחד ברור לחלוטין. בין אם אתה דומה יותר ל"מר שיקול דעת" ובין אם למר "שלוף מהמותן" – מה שחשוב הוא המוכנות שלך להוריד את הידיים מההגה ולהודות שמישהו אחר מנווט את הרכב.

אנחנו אוהבים את תחושת השליטה, אפילו אם היא רק אשליה. עינינו סורקות את הכביש לכל אורכו באינטנסיביות, בהמתנה לראות את האוטובוס המתקרב, כאילו שהראייה שלנו תשכנע אותו להגיע מהר יותר. אנחנו מרמים את עצמנו, לפעמים בעזרת פרמטרים משוכללים, כדי להשיג את ההרגשה – שלעיתים קרובות מתבררת כפנטזיה – שאנחנו האדונים האמיתיים לגורלנו. זה גורם לנו לחוש נוחיות וביטחון. הרעיון שלא אנחנו מפקדים על הספינה שלנו מפחיד אותנו, ואנו נמלטים אל עבר ההכחשה.

"היערכות יתר" היא חותמה של האשליה. כל נושא ההכנות ממחיש ומפגין את מערכת האמונה שלנו. אנחנו צריכים לצעוד קצת לאחור, ולתת למפקד האמיתי לקבוע את המסלול. מובן שעלינו לתכנן ולהתכונן, ואנחנו אמורים לעשות את זה מתוך אחריות מלאה. זה התפקיד שלנו. תהיה זו טעות לבקש או לצפות להתערבותו של הא-ל לטובתנו, מבלי שנשקיע בעצמנו את מלוא המאמצים. אבל ישנו גבול דק בין 'לעשות את הטוב ביותר', לבין 'השקעת יתר' ביכולות ההכנה המאוד-מוגבלות שלנו.

כמה פעמים אנחנו רוצים לרכוש משהו – מצלמה, או דירה, או אפילו חלוק רחצה – ולאחר כל סקרי השווקים והשוואות המחירים, אנחנו מגלים שהבחירה שלנו כבר "לא נמצאת במלאי", או כבר לא ממש עונה על הצרכים שלנו. למרבה הצער, רבים מאיתנו עושים את אותו הדבר כשהם מחפשים את בן/בת זוגם. אנחנו מחפשים, אנחנו משווים ואפילו חוקרים ומבררים... ואז יוצאים בידיים ריקות. עודף הכנות במקרה הזה מתבטא בשאיפה לשלמות. לפעמים, כדי לאפשר לה' להנחות אותנו, אנחנו צריכים לקפוץ למים ולעשות את הצעד הראשון.

לעתים קרובות אני מוזמן למסור הרצאה. לפעמים זה מרגיש כמו זכות מיוחדת, לפעמים זה מרגש, אבל תמיד גם מלחיץ (רבים מופתעים לגלות שאפילו שחקנים מפורסמים ונואמים מנוסים חווים לעיתים קרובות רמה מסוימת של חרדה לפני ההופעה – לא משנה כמה הם נראים רגועים בעיני הציבור).

בתחילת הקריירה שלי כמרצה, התבקשתי לפנות לקהל גדול למדי בנושא פנימי מסוים. ככל שהתקרבתי לשעת האפס, גאה בי המתח יותר ויותר. ואז הייתה לי הברקה: אם אני אכתוב את כל הנאום – את כל 35 הדקות שלו – מילה במילה – החרדה שלי תפחת בלי כל ספק. וזה מה שעשיתי.

ובכן, התוכנית שלי פעלה מצוין... עד לרמה מסוימת. העצבנות שלי בהחלט פחתה מכיוון שידעתי כל מילה שאני הולך להוציא מהפה, אבל המבקרים קטלו את הצגת הדברים. רובם הגדול של המאזינים אמר שחסרו לי הלהט והכנות שהיו לי בעבר, ושפשוט לא הייתי אני. זה היה נכון. יחד עם הלחץ שהתפוגג, התנדפה גם הלהיטות שלי. זאת הייתה הפעם האחרונה שבה ניסיתי את האסטרטגיה הזאת. התכוננתי יותר מדי ושילמתי את המחיר.

 

לא קל להרפות, אפילו אם יש לנו אמונה אמיתית בבורא עולם.

 

לא קל להרפות, אפילו אם יש לנו אמונה אמיתית בבורא עולם. אבל, אנחנו מוכרחים לבטוח בו. ואחת מהדרכים הטובות ביותר להגביר את הביטחון, היא להזכיר לעצמנו את מה שא-לוהים כבר עשה בשבילנו. להשקיע כמה דקות ביום כדי לסכם את רשימת המתנות שקיבלנו באותו יום, והניסים הקטנים שעשה לנו הבורא.

בכך שנזכיר לעצמנו שא-לוהים כבר "הוכיח את עצמו", נוכל להעלות את רמת ההרפיה שלנו מהמושכות. אחרי הכול, הוא כבר קצר כמה הצלחות מרשימות, אז ייראה לנו הגיוני וטבעי להוסיף עוד שורה לרשימה.... נמצא את עצמנו מתכוננים באופן סביר יותר, ונשענים על תוכנית ב' בביטחון. ונפסיק לדאוג ולחשוב על תוכניות ג', ד' וה'...