לורי זלר, בת 90, טסה מלוס-אנג'לס לישראל לבר מצווה של נכדהּ. במסיבת הבר מצווה ניגשתי לבת התשעים הנמרצת ולבנת השיער, ואמרתי לה: "מזל טוב. שמעתי שהנכד שלך קרא יפה מאוד בתורה".

"אה, כן, הוא היה נהדר", ענתה גברת זלר. "אבל לא הבנתי את כל ההפטרה. רק עכשיו התחלתי ללמוד עברית".

"רק עכשיו התחלת ללמוד עברית?!" קראתי בהתפעלות. באותו רגע עבר לידינו בנה דוד. "כולי התפעלות מאמא שלך", אמרתי לו, "בגיל 90 היא מתחילה ללמוד עברית!"

"אל תתפעלי כל כך", ענה לי דוד בחיוך אירוני, "היא לא התחילה ללמוד עכשיו, אלא לפני שלוש שנים".

שינויים מהותיים בגיל הזהב

האם באמת אפשר לעשות מהפך בשלב מאוחר בחיים? רובנו רואים דווקא את גיל הנעורים כגיל של צמיחה ושינוי, גיל שבו אנו עוברים טרנספורמציה. ידוע לנו שגם בגילאי הארבעים והחמישים עורכים אנשים שינויים בקריירה או בחייהם האישיים, אך התקופה שלאחר גיל 60 נחשבת לשלב שבו נהנים מהפירות, ולא נוטעים שתילים חדשים. פנסיונרים נהנים מנסיעות למקומות חדשים, אך רק לעתים רחוקות שוקדים על פיתוח יכולות חדשות - או על המשימה המרתיעה של הפיכתם לאנשים חדשים.

האמנם?

לאה אברמוביץ, מייסדת המכון הגריאטרי הישראלי, טוענת שיש אמנם אנשים שנאחזים לעת זקנה בכל פרט ופרט של חייהם - החל בשגרת הבוקר שלהם וכלה בכורסה החבוטה שהם מסרבים להחליף - אבל יש גם אנשים שרואים בגיל הזהב הזדמנות לעשות את כל הדברים שלא עשו בעבר. כך, למשל, החלה גברת לורי זלר (שצוטטה כאן לעיל בגיל תשעים) לעבוד ארבעה ימים בשבוע בספריה בגיל 64, ויצאה "לפנסיה מוקדמת" בגיל 89.

יש אנשים מיוחדים, שבעיניהם השנים שאחרי גיל 60 הם זמן אידיאלי לשיפור עצמי. כעת, כשהם משוחררים מלחצי הקריירה וגידול הילדים, הם מתפנים למשימת תיקון החסרונות שפגמו באישיותם במשך שנים.

חברתי סוזן, למשל, הייתה מאחרת כרונית כל ימיה, עד שהייתה לה "התגלות" בגיל 60, וזו עזרה לה להיפטר מההרגל. בגיל 63 היא הצליחה לסדר את הבלגן שהיה מושרש כה עמוק בחייה. אחרי 40 שנה שבהן חשה שהיא אינה מסוגלת לשמור על הסדר בבית, למרות תחינותיהם של בעלה וילדיה הבוגרים, היא הצליחה סוף סוף להשתנות ולשנות את ביתה - והוא הפך אות ומופת לסדר.

צמיחה רוחנית

הגרונוטולוגים (מומחים לזקנה) זיהו שלושה גורמים המסייעים למה שהם מכנים "זקנה מוצלחת":

  1. בריאות טובה.

  2. שפע קשרים חברתיים.

  3. תחושת משמעות בחיים.

את תחושת המשמעות בחיים ניתן להשיג באמצעות טיפול בבן/בת זוג או בהתנדבות למען מטרה נעלה, אך משמעות מוחלטת מושגת באמצעות דבקות בחיים רוחניים.

"בני גיל הזהב מגלים את הענין הרב ביותר ברוחניות", סוברת לאה אברמוביץ. היא מציינת שאפילו בקיבוצים שנוסדו בידי סוציאליסטים נאמנים, שדחו מעליהם כל דת - ישבו אותם סוציאליסטים מסורים בעצמם, עם פרישתם לגימלאות, ולמדו תורה מרצונם.

"הם מתכוננים לשלב הבא בחיים", מסבירה לאה אברמוביץ. "מול כל שלב בחיים, מוצב השלב הבא. בנעורינו אנו לומדים ומתכוננים לאוניברסיטה; באוניברסיטה אנו מתכוננים לקראת הקריירה; במהלך חיי העבודה שלנו, אנו מתכוננים לפרישה; כשאנו מגיעים לגיל הזקנה, השלב הבא הוא העולם הבא. אפילו אנשים שאינם מאמינים מרגישים שהם הולכים לפגוש את בוראם, ושעליהם להתכונן".

באבי (סבתא) אירמה והקאובוי שלה

נתי ואירמה צ'ארלס, שעלו לארץ מארה"ב, עברו לעיר העתיקה בירושלים כשהיו בתחילת שנות השישים שלהם. נתי החל ללמוד כאן אצל רבנים שונים, וגילה שיש לו הרבה ללמוד על היהדות. עד אז השתייכו נתי ואירמה ליהדות הקונסרבטיבית. "כשהתחלתי ללמוד תורה", נזכר נתי, "הבנתי מה זה להיות יהודי, מזווית אחרת לגמרי".

לנתי ואירמה שלושה ילדים בוגרים. העננה היחידה שהעיבה על חייהם הייתה שאחת מבנותיהם, שהייתה נשואה מזה 12 שנים, לא הצליחה להרות. כשנועץ נתי בעניין ברב נוח וינברג, ראש ישיבת אש התורה, הציע הרב ויינברג שהבת תתחיל לשמור מצווה אחת מסוימת.

נתי התקשר לבתו בארה"ב, ומסר לה את עצת הרב. היא הגיבה בקצרה: "אתה נמצא בישראל כל כך הרבה זמן שאתה נשמע כמו דתי פנט..."

עברו מספר חודשים ובהם ניסיון אימוץ כושל אחד, ובתם של נתי ואירמה החליטה לעשות כעצת הרב ויינברג. שבעה שבועות לאחר מכן היא התקשרה להוריה. נתי הרים את השפופרת ושמע דממה מעברו השני של הקו. "הלו? הלו?" הוא שאל, עד שלבסוף נשמע קולה החנוק של בתו: "אני בהריון".

נתי הביט באירמה. שני רגשות געשו בלבותיהם: שמחה אדירה, והכרת תודה עצומה לה'. "באותו רגע" , נזכר נתי, "היה ברור לשנינו שאנחנו צריכים להחזיר משהו לאלוקים. החלטנו לשמור שבת וכשרות ומצוות אחרות".

הדבר הצריך שינוי מוחלט באורח חייהם של נתי, 63, ואירמה, 62. נתי החל לחבוש כיפה וללמוד תורה כל יום - מנהג שהתמיד בו במשך עשרים שנה לפחות. אירמה הפכה ל "בּאבּי", "סבתא" מסורה של קהילה שלמה של בחורי ישיבה וזוגות צעירים. יכולותיה כטבחית - במטבח שזה עתה הוכשר - נודעו כאגדתיות: תריסר אורחים סעדו באופן קבוע על שולחנה מדי ליל שבת, ולמעלה מ-25 צעירים מילאו את "בית צ'ארלס" בזמן הקידוש בשבת בבוקר. ערב יום הולדתה השבעים, פרסמה אירמה ספר בישול וזכרונות פופולרי, "הרפתקאות באבי אירמה במטבח" (Adventures in Bubby Irma's Kitchen). הספר פותח במלים: "אני אסירת תודה לקב"ה, שאיפשר לי, גם אחרי כל אותן שנים, להיכנס לעולמו, והעניק לי את ההזדמנות ללמוד תורה ומצוות".

קשה לשנות הרגלי חיים, לא רק בשל כוח האינרציה שבולם מאמצים שכאלה, אלא גם משום שאימוץ מנהגים חדשים שולל, במובן מסוים, את ההרגלים הקודמים, ומעורר התגוננות כגון: "מה כל כך רע בדרך שהלכתי בה עד היום?" בספרה מתארת באבי אירמה את הקולות הפנימיים הסותרים שהטרידו אותה לאחר שלמדה כי יש לשבור ביצה לתוך כוס כדי לבדוק אם אין בה כתמי דם, על מנת שתיחשב כשרה:

"יום אחד הכנתי את הבאבקה המפורסמת שלי, וכמו תמיד, עמדתי לשבור את הביצים ישירות אל תוך הבצק. קול קטן בתוכי אמר: 'לא, לא, אני צריכה לשבור את הביצים לתוך כוס ולבדוק שאין בהן דם'.

"הלכתי ולקחתי כוס כדי לשבור בה את הביצה. אבל לא הייתי מסוגלת. שוב שמעתי קול בתוכי: 'אירמה, את מבשלת כבר 39 שנים ואף פעם לא בדקת ביצה. זה מגוחך. אל תעשי את זה!' חזרתי לבצק והתחלתי לסדוק את הביצה.

שוב עצר בי קול שאמר: 'אירמה, אם את הולכת לעשות את זה, תעשי את זה כמו שצריך'. שברתי את הביצה לתוך כוס, והזדעזעתי ממה שראיתי והרחתי. לא זו בלבד שהביצה היתה רקובה, היא הייתה מלאה דם, וחלק מהמקור כבר החל להיווצר בה. השלכתי אותה לפח, ועמדתי שם, מלאת התפעלות מה'. הוא בהחלט מצא דרך להעביר לי את המסר שלו".

ענווה ונחישות

שינוי בשלב מאוחר בחיים דורש גם מידה לא מעטה של ענווה. ההודאה בכך שהרגלי חיים יכולים להשתפר היא אתגר אמיתי לאגו. הענווה שסבתא אירמה ניחנה בה היא אגדתית לא פחות מבישוליה.

עבור אירמה ונתי, טרנספורמציה פנימית לא היתה עניין חד פעמי, כי אם דרך חיים. שניהם השקיעו מאמצים בלימוד וגדילה. בגיל 66 למד נתי מאירמה לאפות חלות. כל יום חמישי בערב נקבצו סטודנטים אמריקאים צעירים שלומדים יהדות במטבח של בית צ'ארלס, וצפו בנתי המדגים הכנת בצק לחלה, ובאירמה הקולעת את הבצק. בשנות השבעים שלו אימץ נתי מנהג חדש, והחל לקחת איתו פנקס לכל אשר הלך. כשהוא שומע שיעור מעניין על פרשת השבוע, הוא רושם אותו בפנקס, ובשולחן השבת הוא שולף את הפנקס ומוסר "דברי תורה".

במשך שני עשורים השתתפה אירמה באופן קבוע בשיעורי תורה, כשלרוב, מפריד פער של כחמישים שנה בינה לבין שאר התלמידות. גם באמצע שנות השבעים שלה, לאחר שהתפתחה אצלה מחלת לב, נהגה לעלות שני גרמי מדרגות כדי להגיע לשיעור של הרבנית ציפורה הלר על שיפור האישיות. בימים אלה היא מסיימת את ספרה השני, ספר בישול וזכרונות נוסף בשם "הרפתקאות באבי אירמה והקאובוי שלה". בגיל 82, כשנתגלה סרטן בגופה, אמרה לי באבי אירמה: "אני מנסה להבין מה ה' רוצה שאלמד".

עבורנו, הצעירים מהם בשנים רבות, מהווים נתי ואירמה מופת לגמישות, התמדה ורוח טובה לנוכח קשיים ומצוקות. בהקשר זה, מספר הרב שמואל שוורץ על התקופה שבה היה סטודנט בן 25 בישיבת אש התורה. כשהיה נתקף יאוש, לפעמים, במהלך הלימוד, נהג להציץ בנתי היושב ומתעקש על לימוד האל"ף-בי"ת - והדבר היה נוסך בו נחישות וכוח להמשיך.

*לדאבונינו, עד זמן פרסום מאמר זה נפטרה באבי אירמה ז"ל.