רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

צמיחה אישית

מה שיאה למלך

כ״ח באלול ה׳תשס״ה כ״ח באלול ה׳תשס״ה 02/10/2005 | מאת הרבנית ציפורה הלר

ה' לעולם אינו מתייאש מאתנו. הוא שופט אותנו בראש השנה, משום שהוא מאמין ביכולתנו להתגבר על המכשולים.

היֹה היה פעם מלך ולמלך משרת, שבידיו הפקיד כלי יקר. הכלי נפגם קמעה והמשרת ירא מהמלך כל כך, עד שלא ידע מה לעשות ולאן לפנות. הוא מצא איש חכם ושאל בעצתו. החכם יעץ לו, להביא את הכלי השבור לפני המלך. העצה לא הלמה את המצב. המשרת החליט לשאול, בעצת אחד ממכריו הקרובים של המלך. המשרת סבר, שאדם כזה ידע טוב יותר, כיצד יגיב המלך ומה צפוי המלך לעשות.

כשהופיע המשרת לפני המכר של המלך, שאל בעצתו, וקיבל את התשובה הבאה: "אני מכיר את גדולתו של המלך ואת רוממותו. אין להביא בפניו כלי שכזה. עליך להשמיד את הכלי כליל".

המשרת עדיין לא ידע מה לעשות, ולבסוף החליט ללכת לאומן מומחה, בתקווה שזה יוכל לתקן את הכלי השבור. הוא הלך לאומן שאמר לו, שגם אם יצליח לתקן את הכלי, הוא עדיין ייראה פגום. הוא יהיה פגום במראהו ולעולם לא יהיה יאה למלך.

אמר המשרת לעצמו: "אינני יכול לנהוג כאילו דבר לא קרה. אינני יכול לפטור את עצמי מאחריות. אתייצב בפני המלך ואתן לו לעשות בי כרצונו."

כאשר הוא ניצב בפני המלך, אמר המלך: "אשתמש בכלי השבור. אלו שבהם נועצת הגיבו כך, משום שחששו לכבודי. אך אני בוחר להשתמש בכלי כפי שהוא".

הפחד מהתמודדות עם כישלונותינו

ה' מתגלה בפני אלה שיכולים לראותו. יופיו המרהיב של הטבע, השגחתו הפרטית של ה', נראים בפני מי שלא טחו עיניהם מלראות.

גם כשאנו שואפים להגיע אל מעבר לגבולות האגו והחומרנות, אנחנו עדיין אטומים. לעתים לא מה שאיננו רואים גורם לעיוורוננו, אלא דווקא מה שאנו רואים. כשאנו מרשים לעצמנו לשמוע את העצמי העמוק ביותר שלנו, קול החוכמה הפנימית של כיסופינו הרוחניים, הדבר עשוי לשתק אותנו. אנו חשים ש"אי אפשר להציג את הכלי בפני המלך". רגשות אלה של רוחניות בלתי מספקת, עלולים לשתק אותנו עד כדי כך, שאיננו יודעים מה לעשות. אנו רואים את השברים, ואת הניגוד החריף ביניהם לבין כוחו וטובו של ה'. ברגעים כאלה, של גילוי כה חד וברור, אנו נוטים לסגת. איך נוכל לחיות עם עצמנו, עם האדם שהננו? ככל שאנו כנים יותר עם עצמנו, כך נדמית לנו התשובה אפשרית פחות.

אלוקים שופט אותנו, משום שהוא מאמין ביכולתנו להתגבר על המכשולים שבנפשנו.

תשובה, חרטה, הכאה על חטא, היא הצהרה בדבר טבעו של ה' עצמו: חמלתו הבלתי נדלית. העלבון הגדול ביותר שאדם יכול להעליב את זולתו, הוא בהנמכת הציפיות מאותו אדם. הגישה שאומרת: "לעולם לא אצפה ממך למשהו טוב יותר", אינה גישה חומלת. זוהי צורת הסלידה העמוקה ביותר. ה' אינו מתייאש מאתנו. פסק דינו הקפדני, שלמולו אנו עומדים בראש השנה, הנו אמיתי. אסור לנו לתת לפחד, שידיעה זו טומנת בחובה, לייאש אותנו.

אלוקים שופט אותנו, לא משום שהוא מבקש להעניש אותנו ולתת לנו את העונש שאנו ראויים לו, אלא משום שהוא מאמין ביכולתנו להתגבר על המכשולים שבנפשנו. אפילו העונש החמור ביותר שהושת אי פעם על האנושות – גירוש אדם וחווה מגן עדן, נועד בכדי לאפשר בניה מחדש, של מה שנשבר באדם, בחווה ובעולם.

תשובה, היא המפתח לבניה מחדש של עצמנו. עלינו לבטוח בחמלתו של ה' ולא לחשוש לפנות אליו בכנות. חודש אלול הוא החודש, שטבעו הרוחני מקרב אותנו אל ה' ואת ה' אלינו.

לראות את עצמנו כפי שאנו

בחינה של המקום בו אנו נמצאים בחיינו, הוא הצעד הראשון. המטרה אינה ליצור שנאה עצמית או ייאוש, אלא לתור אחר דרכים לשפר ולשנות את המצב הקיים. עלינו להיות מוכנים להתבונן, לא רק בפעולות מסוימות שאינן מושלמות כל כך, אלא גם בתכונות באישיותנו, שהובילו לאותם שיקולי דעת מוטעים. כשחשבון נפש שטחי גורם לנו לחוש שביעות רצון עצמית, מאמצינו היו לשווא.

בחיפוש אחר העצמי "האמיתי" שלנו, עלינו לשאול את השאלה הבסיסית: "למה?"

אני גננית כושלת למדיי. כל הצמחים המלבלבים שאני מביאה מהמשתלה, זוכים לחיים משעממים (וקצרים מהרגיל) למדיי. אחת הסיבות לכך, שכילדה עירונית, גדלתי בלי היכולת להתבונן בשני נבטים צעירים ולדעת, איזה מהם הוא עשב שוטה. כשהעשבים צומחים לגודל בו אפילו אני יכולה להבחין ביניהם, אני נוטה לקצוץ את העשב ולא לעקור אותו מהשורש. נביטתם החוזרת ונשנית של עשבים תוקפניים ובלתי רצויים אלה, מהווה עבורי תמיד הפתעה בלתי נעימה.

בדומה לכך, בחיפוש אחר העצמי "האמיתי" שלנו, עלינו לשאול את השאלה הבסיסית: "למה? למה אני עושה את זה? למה אני רוצה את זה? איזו תכונה בסיסית צמחה כאן בצורה מעוותת?" עד שתגיע התשובה הכנה לשאלות אלה, שורשי העשב יישארו ללא פגע ו"העשב השוטה" יצמח שוב. סביר להניח, שלאותו מעשה (או לבן-דודו הדומה לו מאוד), יהיה תפקיד חשוב בחשבון הנפש של השנה הבאה.

מה לעשות עם החסרונות?

תכונות אישיות אינן נעלמות. דחייה של האישיות הבסיסית, היא אחת ההחלטות הבלתי הגיוניות ביותר, שאדם יכול לקבל. מציאת ערוצים חדשים והולמים, לתיעול התכונות הפחות רצויות לנו, היא אתגר. התכחשות לקיומן, או הניסיון להעלים אותן, הנה בריחה מהאתגר הבסיסי, המהותי של קיומנו. זאת שכן, מציאת דרך חיובית לתיעול תכונות אלו, משפיעה עלינו ממש כמו עקירתה של תכונה שלילית זו מהשורש.

על מנת להבין כיצד מתרחש תהליך השינוי, בואו ונתבונן באחת מדוגמאות השינוי העצמי, המדהימות ביותר שראיתי מעודי.

הוריה של דורית מעולם לא רצו ילדים. אולי הם רצו פרס שיוכלו להציג בפני הזולת, ממש כמו אוסף האמנות שתלוי על קירות ביתם המטופח. דורית מעולם לא חשה רצויה. לא הייתה זו ציפייה לא ריאליסטית, כי אם קבלה מציאותית של מעמדה. כשנשואי הוריה התפרקו, מאבקי המשמורת נסבו, סביב ההורה שיישאר "תקוע" עם הילדה. מגיל שמונה גידלו אותה נשים שנשכרו לצורך העניין.

כשהגיעה דורית לגיל בגרות, חוסר הביטחון שלה היה מרכיב מרכזי באישיותה. כולנו מכירים את הצורות בהן מתגלם חוסר ביטחון בחיינו. אף חבר אינו נאמן מספיק ולכן היא תמיד "בוחנת" אותם, עד שהם נכשלים ולעולם לא עומדים בציפיותיה. אף סיטואציה לא הייתה יציבה דיה עבורה והיא נעה מסגנון חיים אחד למשנהו.

גם אני הייתי חלק ממועדון החברים הכושלים. חיבבתי אותה והערצתי אותה מאוד; היא אישה מבריקה ומעודנת בצורה נדירה. ועם זאת, לא הייתי מסוגלת להעניק לה את התמיכה הבלתי מוגבלת לה הייתה זקוקה ואותה דרשה.

הקשר ניתק. שמעתי עליה מדי פעם. היא אומנית, ועבודותיה מוצגות בגלריות שונות לפרקים. חודש אלול אחד כתבתי לה מכתב ובו ביקשתי סליחה, על כך שאפשרתי לחברות בינינו להתפרק.

היא חייכה אליי בחום, נתנה לי את כתובתה ואת מספר הטלפון שלה והזמינה אותי לביתה.

רצה ה' ופגשתי אותה באוטובוס, ביום בו טמנתי את המכתב בארנקי. כשהושטתי לה את המכתב, לא היה לי מושג מה תהיה תגובתה. האם היא תאמין בכנותי, או תראה בבקשת הסליחה מעין כרית, דרך להקלת רגשי האשמה שלי לפני בוא החגים? היא חייכה אליי בחום, נתנה לי את כתובתה ואת מספר הטלפון שלה והזמינה אותי לביתה.

במהלך ביקורי אצלה, בביתה המבודד ביישוב ספר בגבול הארץ, גיליתי שאני חשה, כאילו הגוף של האדם עמו אני מדברת הוא דורית, אבל האדם שבפנים, שונה לחלוטין. החמימות, הביטחון והעניין האמיתי שהפגינה בי ובחיי, היו שונים לחלוטין מדורית שהכרתי.

כשהחלה החמה לשקוע במדבר, הרגשתי שאני יכולה לשאול אותה, כיצד הגיעה להישג כה מרשים. היא ידעה בדיוק למה אני מתכוונת. היא החליטה לעקור לגמרי מהשורש את הצד השלילי של חוסר הביטחון שלה. בכדי לעשות זאת, כתבה תיאור קצר של כל הדברים הטובים שחוותה מדי יום. היא פתחה את הארון והראתה לי אוסף של עשרות מחברות. כל אחת מהן הייתה מלאה, וכל אחת מהן היוותה הצהרה, בדבר כיסופיה של הכותבת, לשחרר את עצמה מהמגבלות שכבלו אותה. הדבר שינה את הדרך בה ראתה את הבורא ואת עולמו.

בו זמנית, היא החליטה להשתמש בתובנתה, כדי לשרש גם את פחדיהם ואת חוסר הביטחון של אנשים אחרים, להתחבר ולהתקרב אליהם. הרגשתי שאני נמצאת במחיצתה של גיבורה אמיתית בדורנו.

צוות ותפקידן בריפוי

במקום זאת, עלינו להביא את כלינו השבורים אל המלך ובכך לאפשר לעצמנו להירפא.

המהר"ל מדבר על ההבדל שבין מצוות "עשה", בהן אומרת לנו התורה כיצד לתעל את האנרגיות שלנו, לבין מצוות "אל תעשה" – פעולות שונות, שהתורה מצווה עלינו להימנע מהן, במטרה שלא להשחית את מידותינו. שני הסוגים הכרחיים עבורנו, לשמירה על שלמותה של אישיותנו. לכן, כשאדם מבחין בכך, שתכונה מסוימת עומדת בשורשה של התנהגות הרסנית, חיזוק המחויבות לקיום המצוות הקשות ביותר, הנו הצעד הראשון. כאשר עושים זאת מתוך מודעות לכך, שמה שעומד על הפרק, אינו רק אותה מצווה מסוימת, אלא גם הגדרה מחודשת של האופן בו יכול אותו אדם להיעזר בתכונותיו, יש לעניין ערך מוסף גבוה ביותר.

בכל יום ויום בשארית חיינו, עלינו לראות את עצמנו כפי שאנחנו. עלינו להתבונן בעבר שלנו, בבחירותינו, בפוטנציאל שלנו, בהרגלינו ובנטיותינו המולדות. אל לנו לחשוש מלראות את החסרונות. במקום זאת, עלינו להביא את כלינו השבורים אל המלך ובכך לאפשר לעצמנו להירפא.

 

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן