הלכתי לחתום בלשכת התעסוקה זו הפעם המי יודע כמה.

לאחר חתונתי נאלצתי לעזוב את מקום עבודתי ולעבור לעיר אחרת. מכיוון שעבודה אין בנמצא, לשכת התעסוקה הפכה להיות המקום המבוקר ביותר על ידי. פעם בשבוע כמו שעון.

הצרה עם לשכת התעסוקה בירושלים זה שהיא ממוקמת בתחנה המרכזית. למה צרה? כי כדי להגיע ללשכה צריך לעבור ליד כל אותן חנויות המציגות את הטכנולוגיות המתקדמות ביותר בחלונות הראווה המפוארים שלהן.

אני חובבת צילום. אוהבת לצלם במיוחד תמונות נוף אומנותיות בזוויות שונות ומשונות אבל כבר שנים שאין לי מצלמה שמאפשרת לאהבה הזו לבוא לידי ביטוי וגם לא היכולת הכלכלית לרכוש אחת כזו. למרות זאת בהגיעי לתחנה המרכזית בירושלים אני מוצאת את עצמי נסחפת שוב ושוב עם זרם האנשים הבלתי פוסק לכיוונה של חנות לחומרי צילום ונעמדת שם מול חלון הראווה להסתכל על סוגי המצלמות השונות והדילים המוצעים. עומדת שם ומקווה שיקרה נס ומחירה של אחת המצלמות הטובות ירד למחיר שבהישג ידי.

באחת מהפעמים שהזדמנתי לתחנה המרכזית, מצאתי את עצמי נכנסת לחנות. התחלתי סתם כך להתעניין אצל המוכר לגבי דגמים שונים של מצלמות דיגיטליות. ביקשתי הסבר להבדלים שבין סוגי הצמצם השונים, הזומים הדיגיטליים לעומת הזומים האופטיים. המוכר היה אדיב מאד והסביר לי לאיזה תכונות צריך לשים לב במיוחד ומה קובע לגבי איכות הצילום. לומר שיצאתי משם מבינה ומומחית לענייני צמצמים וזומים דיגיטליים ואופטיים ממש אי אפשר לומר! אני מודה שלא את כל הפרטים הטכניים המסובכים האלה הבנתי, אבל יצאתי משם עם מצלמה! זה לא שהמחיר תאם ליכולתי הכלכלית, כלל לא. אבל איך שהוא מצאתי את עצמי מגהצת כרטיס וחותמת. המצלמה הוגשה לי לאחר כבוד בתוך נרתיק מיוחד עם כרטיס להרחבת הזיכרון וסוללות נטענות.

אז זהו.



עכשיו יש לי מצלמה דיגיטלית.




מה אגיד ומה אומר! חיי השתנו לפתע. פתאום החיים הפכו לנקודת מבט דיגיטלית וזווית ראיה אופטית. מכירים את זה שלכל מקום שאתם הולכים אתם שוקלים אם לקחת את המצלמה, ובכל מוקד התבוננות אתם תוהים "איך זה יראה מבעד לעדשות המצלמה"?




זהו. אני עבד למצלמה.






קרן אור משחקת לה עם העננים ואני כבר בהיכון עם המצלמה מנציחה רגעים מהממים אלה למזכרת נצחית.



חגים באו והלכו והונצחו לעד מבעד לעדשת מצלמתי. צילמתי ללא הפסקה כל מאורע שחלף מהתחפושות הכי מוזרות ועד לדלי עם הסמרטוט של פסח, מהחיוכים ועד לדמעות. לפני כניסת השבת הונצחו גם הנרות המחכים לגפרור הגואל אותם ואותי מסתם יום של חול. מוצאי שבת הביא להנצחת הכותל.



טיפות של גשם ירדו על חלוני וציירו שבילים רטובים בדרכם למטה. טיפת מים אחת פשוטה שעשתה דרכה למטה, הונצחה לעד.






כל הטבע קיבל פתאום פוזה אחרת עבורי.






אוי מה אגיד. אני יכולה רק להיאנח ולהגיד שגיליתי עולם חדש בטיפת מים אחת, מקסימה, שובבה, שמכילה בתוכה עולם ומלואו או בעלה אדום בעציץ שעל אדן חלוני.






גיליתי עולם חדש במשחקי המחבואים של קרני השמש האחרונות בעננים המסמיקים אל מול מצלמתי.





גיליתי את יופי הבריאה במאקרו. ולפעמים נדמה לי שהטבע מסתדר לו בפוזות מיוחדות במיוחד למצלמתי.






מי היה מאמין שקופסה בגודל של 7 ס"מ בערך, יכולה להנציח חיים, להנציח עולם ומלואו?



יופי, הוד, נופים עוצרי הנשימה, כל זה היה מונח ממש מתחת לאפי כאילו הוגש לפני על מגש של כסף בתחינה שאסתכל, אתבונן. כל מה שהייתי צריכה לעשות זה להתבונן אבל... בגלל מרוץ החיים... השגרה... ההתמקדות בחיי היום יום, שוכחים לקחת נשימה, לקחת פסק זמן ופשוט להתבונן.




הייתי צריכה לקנות מצלמה בכדי לעצור את מרוץ החיים ולגלות עולם ומלואו.