רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

צמיחה אישית

החיים יפים

כ״ג באב ה׳תשס״ה כ״ג באב ה׳תשס״ה 28/08/2005 | מאת Tzvi

לפני שנתיים בערך, חל "גידול" בלתי צפוי במשפחתנו – גידול סרטני שהשפיע מאד על חיי מכל הבחינות.

כשגיליתי לראשונה את הגוש, לא חשבתי כלל על האפשרות של סרטן. הייתי בטוחה שהוא קשור לעובדה שהינקתי את בני הקטן, שנולד שישה חודשים קודם לכן.

באותה התקופה עמדתי לטוס לבקר את הוריי, לכן התעלמתי מהגוש המוזר. כשחזרתי, שמתי לב לכך שהגוש גדל. הגיע הזמן ללכת לרופא.

"אל תדאגי", הוא אמר. "אם הגוש עדיין יימצא שם, תחזרי בעוד שבועיים".

חזרתי אחרי שבועיים, וראש השנה עמד בפתח. הרופא אמר, "אני בטוח שזה לא רציני, אבל אני רוצה שיהיה לך ראש שקט בחגים, לכן אשלח אותך לכירורגית, לצורך הערכה".

הלכתי לכירורגית, ששלחה אותי לעשות ממוגרפיה וביופסיה – שוב, רק כדי להיות בטוחה שזה באמת שום דבר. אף אחד לא רצה להאמין שאישה צעירה בת 27, אם לכמה ילדים, יכולה להיות חולה בסרטן השד.

לכן, חיכיתי.

לאחר הפסקה ארוכה למדי היא שאלה, "את חושבת שאת עומדת למות?"

בערך יומיים לפני יום כיפור חזרנו אל הכירורגית. חיכינו בחדר ההמתנה שלה כשעה וחצי – חיכינו וחיכינו וחיכינו. זה נראה כמו נצח. לבסוף, נקראנו לחדרה.

היא הביטה בי ואמרה, "זה סרטן". הרגשתי כאילו הכה בי הברק.

לאחר הפסקה ארוכה למדי היא שאלה, "את חושבת שאת עומדת למות?"

פחדתי – אבל אמרתי, "לא". אותו ה"לא" הדהד במוחי ללא הרף במהלך החודשים הקרובים.

החיים נמשכים...

אכן, החיים המשיכו כסדרם. באותו היום שימשתי בתפקיד "נהגת תורנית", לכן בעלי ואני נסענו ממשרדה של הכירורגית היישר לבית הספר של בתי. כיוון שאיחרנו, כל הילדים חיכו בחדר המנהלת.

נכנסתי פנימה כדי להביא אותם ותיארתי לעצמי שהמנהלת תצטרך לדעת על העניין במוקדם או במאוחר, לכן מוטב כבר שאספר לה כעת. כשסיפרתי לה, ראיתי המון אהבה ואכפתיות בעיניה. היא אמרה, "לכל מה שאת זקוקה – אנחנו נהיה פה בשבילך". כמעט ולא הכרתי אותה, כיוון שהייתה זו השנה הראשונה של בתי בבית הספר, אולם האהבה שנבעה ממנה הייתה מוחלטת. זו הייתה רק הטעימה הראשונה שלי מדברים רבים שעמדו להתרחש בהמשך.

הבאנו את ילדינו הביתה ואני הסעתי אותם לחברים כדי שלא יחשדו בדבר. כעת הייתה לי ולבעלי הזדמנות לשוחח.

הייתה זו תקופה סוערת מבחינה רגשית ולשנינו היו דברים רבים לומר, אולם היה רעיון אחד ששב ועלה בכל מה שאמרנו: "א-לוהים אינו עושה דבר שאינו מושלם".

אינני יכולה להוכיח לכם כי כאב הוא דבר טוב, או אפילו שכאב יכול להיות טוב. אולם, אני רוצה לנסות להראות לכם, כי החיים הם באמת יפים!

חיינו הם כמו תמונת פאזל שבכל פעם מוסיפים לה עוד חלק אחד. בשעה שאנו עושים זאת, תמונת חיינו הופכת להיות ברורה יותר. לפעמים איננו בטוחים היכן להניח חלק מסוים, איננו יכולים אפילו לתאר לעצמנו כיצד הוא יתאים לשאר החלקים. לכן, אנו מרימים אותו, הופכים אותו בידנו ומרגישים בטוחים שמישהו בוודאי טעה – שללא ספק החלק הזה פשוט לא שייך לכאן.

אין שום טעות – החלק שייך! בשעה שאנו מרכיבים את הפאזל של חיינו, החלקים משתלבים יחדיו בצורה כה מושלמת, שהחיבורים ביניהם כמו נעלמים ולעינינו מתגלה תמונה מעוררת התפעלות.

התחלתי לראות כיצד חלקי הפאזל יוצרים את תמונת חיי.

מערכת תמיכה נהדרת

מיום שנישאתי ועברתי לגור באנגליה, יכלו בני משפחתי לערוך אצלי ביקורים קצרים בלבד. אולם, חודש לפני שגיליתי את דבר המחלה, החליטה אחותי הקטנה לקחת שישה חודשי חופשה מהמכללה ולהגיע ללונדון. ברור היה שה' מקל על חיי במצב קשה זה. חיי לא הפכו להיות קלים, אולם הם הפכו להיות קלים ככל שיכלו להיות.

הוריו של בעלי, שהם אנשים נפלאים, מגיעים בדרך כלל ללונדון פעמיים בשנה, בראש השנה ובפסח. מחלתי אובחנה בדיוק לפני יום כיפור, כך שהוריו של בעלי היו עדיין עמנו.

הייתה לי מערכת תמיכה נהדרת, המורכבת מאנשים שבדרך כלל לא נמצאים בקרבתי.

בהתחלה הרופאה הייתה בטוחה ב- 99% שהסרטן התפשט. כעת היא הייתה בטוחה ב- 100%.

שעתיים לפני שהדלקתי נרות ביום כיפור, צלצל הטלפון. על הקו הייתה הרופאה. אם בתחילה היא הייתה בטוחה ב- 99% שהסרטן התפשט, כעת היא הייתה בטוחה ב- 100%.

הצלחתי להתייחס לשיחת הטלפון הזו כאל ברכה. אחרי הכל, קיבלתי את הידיעה לפני יום כיפור. שכן, יום כיפור הציע לי הזדמנות – ביום זה, א-לוהים קרוב אלינו ביותר. זהו היום בו מערכת היחסים בינינו היא המיוחדת ביותר. הרגשתי כי גורלי עדיין לא נחתם.

ארבעה ימים לאחר מכן חל חג הסוכות. בסוכות אנו עוזבים את ארבעת הקירות המוצקים שלנו ועוברים אל צריף עראי. לסוכה יש קירות רעועים וגג ענפים, היא אינה מגינה עלינו אפילו מפני איתני הטבע. חג הסוכות עוסק בהבנה שא-לוהים הוא זה שמגן עלינו, ולא העולם החומרי. במהלך חג הסוכות, התחלתי לקבל כימותרפיה. העיתוי לא יכול היה להיות טוב יותר, שכן היה לי ברור בכל רמ"ח איבריי כי הביטחון היחידי שיש לי הוא הביטחון שלי בא-לוהים.

בשלב זה דבר מחלתי כבר היה ידוע ובחג הסוכות, שהוא זמן של שמחה, הטלפונים והאי-מיילים הגיעו בהמוניהם (קיבלתי מאות, ואני לא מגזימה) מכל עברי היבשת. האהבה, האכפתיות והדאגה העוטפת – בכל אלה היו איכויות ריפוי מדהימות לכשעצמן.

"מרי פופינס" מגיעה...

כחצי שנה קודם לכן, מיד לאחר שילדתי את בני הקטן, חיפשתי מישהי שתעזור לי בבית. שלחתי אי-מיילים, פרסמתי מודעות, התקשרתי לכל מי שהכרתי ולא הצלחתי למצוא אף אחת. הפעם, פניתי שוב בדחיפות לאותם גורמים, אך לא תליתי בכך תקוות רבות. רציתי מישהי שתבין את צורכי הילדים הן מבחינה גופנית והן מבחינה רוחנית. בעלי שלח אי-מייל לכל מי שהכרנו וביום המחרת קיבלנו תשובה ממישהי בטורונטו שאפילו לא הכרנו היטב. היא כתבה לנו ש"יש לי מרי פופינס בשבילכם!" ואכן, הייתה לה.

העוזרת החדשה שלנו הייתה רפלקסולוגית, בעלת תואר בתזונה ועם יצירתיות מדהימה. תכף ומיד היא החלה לבסס קשר מיוחד עם הילדים שלי ועם כל המשפחה וזהו נס בפני עצמו!

אישה צעירה זו הייתה למעשה בדרכה ללמוד בסמינר בירושלים. אולם כשהיא שמעה על מצבי, היא החליטה שזו מצווה גדולה יותר לעזור לי, מאשר ללמוד יהדות בישראל. אולי אתם לא מאמינים בפיות טובות, אבל בבית שלי גרה אחת כזו!

עם הזמן, הפאזל הפך להיות יותר ויותר ברור. אולם, תמיד יש את אותם חלקים שאינם מתאימים ברגע הראשון.

ישנה סיבה לכך שאנו מחמיצים רכבת ולכך שאנו מאבדים מכתב בדרך לתיבת הדואר. גם אם לא התבררה לנו עדיין הסיבה, עצם הידיעה שקיימת סיבה מעניקה לנו כוח. לנו, בני האדם, לא אכפת לסבול כל עוד אנו יודעים שהסבל שווה את זה. ניטשה אמר שהאדם יכול להתמודד עם כל דבר שהוא, כל עוד תהיה לו סיבה מספיק טובה לכך.

לדוגמה, נניח שאנו מתאמנים במטרה להיכנס לכושר. השרירים שלנו "הורגים" אותנו, אנחנו נמתחים עד כדי כך, שנראה לנו שמשהו בפנים עומד להיקרע, אולם אנו ממשיכים להתמיד בכך – כיוון שזה מספיק חשוב לנו.

במקרה אחר, אנחנו עושים דיאטה ואומרים "לא" לגלידה האהובה עלינו. זה קשה, אבל זה שווה את זה. הסיבה גוברת על הקשיים שבדרך.

פעמים רבות אנו בוחרים בכאב. אולם מה לגבי מצב בו איננו שולטים בכאב? מה לגבי מצב בו הכאב מגיע מבחוץ?

לקראת האולימפיאדה

להלן דוגמא שתמחיש לכם את דבריי:

נניח שיש שלושה אצנים: א', ב' ו- ג' שמתאמנים לקראת האולימפיאדה. המאמן החליט שעל א' ו-ב' לרוץ 40 ק"מ ביום ושעל ג' לרוץ 55 ק"מ ביום.

אולם, אצן ג' אינו מסיים את משימותיו בכך שהוא רץ 55 ק"מ בכל יום. הוא חייב גם לקום מוקדם בבוקר, להקפיד על דיאטה נוקשה ולהרים משקולות במשך מספר שעות מדי יום. אתם עשויים לחשוב, "מדוע המאמן מעביד את ג' כל כך קשה? הוא פשוט מענה אותו. כנראה שהוא ממש לא סובל אותו". אולם, המאמן אינו מענה את ג' – המאמן יודע של- ג' יש סיכוי לזכות והוא רוצה ש- ג' יממש את הפוטנציאל העצמי שלו. הוא לא בטוח לגבי א' ו- ב', אבל הוא יודע ש- ג' יכול לעשות את זה.

בפרקי אבות כתוב שא-לוהים בחן את אברהם אבינו בעשרה מבחנים, כדי להראות עד כמה הוא אוהב אותו. קשיים אלה היו מתנה שניתנה מתוך אהבה. אבותינו היו ענקים רוחניים שנדרשו לעמוד בניסיונות לא פשוטים: רצח, חטיפה, אונס, רעב – הם סבלו כל זאת ועוד.

א-לוהים בחן את אברהם אבינו בעשרה מבחנים, כדי להראות עד כמה הוא אוהב את אברהם.

אבותינו היו האצנים האולימפיים של א-לוהים והוא רצה לוודא שהם יזכו במדליות זהב, ובזהב בלבד. אף אירוע בחייהם לא היה תאונה או מקרה ודבר לא היה מיותר – בכל רמה שהיא.

לכן, אני יודעת שכשאני הולכת לכימותרפיה ורק בניסיון השישי הצוות הרפואי מצליח למצוא וריד, אף אחד מהניסיונות הקודמים אינו מיותר – אף אחד מהם אינו לשווא. כל דקירה הייתה בדיוק מה שהייתי זקוקה לו. דברים אינם מתרחשים במקרה ואין מצב של חוסר שליטה. בורא עולם נמצא בשליטה.

הכל מושלם. אין זה אומר שהכל קל, אך למרות זאת, הכל מושלם ויפהפה.

אולם, אם א-לוהים הופך את חיינו ליפים כל העת, מה הופך את החיים ל"לא יפים"?

דאגה.

דאגה היא האויב...

דאגה היא ברומטר רוחני אישי. היא מלמדת אותנו היכן אנו “תקועים” מבחינה רוחנית ואישית. כשאני אומרת "אישית", אני מתכוונת לכך שאיננו יכולים להשוות בין אדם אחד למשנהו. אדם אחד עשוי להיות דאגן יותר מטבעו, בהשוואה לאדם אחר. אין פירוש הדבר שהאדם שהוא פחות דאגן נמצא ברמה רוחנית גבוהה יותר. אולם, באפשרותכם להשתמש ברמת הדאגה שלכם, כברומטר רוחני אישי.

כשאנו דואגים לגבי העתיד, איננו מחוברים למציאות בה א-לוהים נמצא בשליטה. איננו מחוברים למציאות בה דבר אינו מקרי. איננו מחוברים למציאות בה הכל מושלם, בדיוק כפי שהוא צריך להיות.

האם א-לוהים ייענה לתפילותיי כפי שאני רוצה? אינני יכולה לדעת.

תפילה היא חלק מהקשר הזה ביני לבין א-לוהים. האם א-לוהים ייענה לתפילותיי כפי שאני רוצה? אינני יכולה לדעת. אולם אני מאמינה שאם אזכור לבקש את עזרתו של א-לוהים, קרוב לוודאי שהתוצאה תהיה משהו שיהיה לי קל יותר לקבל כדבר יפה, בניגוד למשהו שיהיה לי קשה יותר לקבלו.

תודה לא-ל, אני מרגישה טוב מזה זמן מה. סרטן הוא מחלה משונה מאוד. לפעמים הצטננות משתקת אתכם כך שאינכם מסוגלים לצאת מהמיטה, בעוד שאתם עלולים לחלות בסרטן ולהיות מסוגלים לעשות כמעט הכל.

מחלת הסרטן היא מחלה קשה...

אולם סרטן הוא גם מחלה קשה ולעתים, אני באמת לא מרגישה טוב. אבל, כפי שאני רואה זאת, המצב שלי לא שונה מאוד מהמצב של אחרים. איש מאתנו אינו יודע מה מסתתר מעבר לפינה. כולנו מתפללים שזה יהיה משהו טוב ושנוכל להכיר בקלות ביתרונות המצב. אולם, מי יודע מה צופן לנו העתיד?

בצורה זו אני מתמודדת עם הילדים. לא אמרתי להם, "סרטן עלול להיות קטלני", למרות שיש אנשים בשכונה שמתו מסרטן והם יודעים זאת. ברוך השם, כיום – אני כאן בשבילם, ואני מעריכה עד מאוד את העובדה שאני יכולה להמשיך לשמש להם כאם.

מחר – זה כבר סיפור אחר. וזה תמיד סיפור אחר – ללא קשר לסרטן.

זה לא קל. למעשה, זה קשה במידה שלא תאומן. מצד אחד, הלוואי שהייתי אצן א' או ב'. מצד שני, עמוק בפנים, אני יודעת שאצן ג' הוא זה שיכול לזכות במדליית הזהב. הקשיים הכרוכים במחלת הסרטן מחווירים לעומת התועלת האולטימטיבית שמאחורי הסרטן – ההתפתחות והצמיחה שלי, כתוצאה מהמחלה.

אני מודה לא-לוהים על המזון שלי, על ידיי ועל רגליי... וכשאני הולכת לבית החולים, למרות שזה המקום האחרון עלי אדמות שאני רוצה להימצא בו, אני מודה לא-לוהים גם על כך.

כשאני מודה לא-לוהים על הדברים הקטנים, זה עוזר לי לדעת שא-לוהים נמצא איתי גם בשעות הקשות. אני מודה לא-לוהים על המזון שלי, על ידיי ועל רגליי... וכשאני הולכת לבית החולים, למרות שזה המקום האחרון עלי אדמות שאני רוצה להימצא בו, אני מודה לא-לוהים גם על כך. אני יודעת שהוא נמצא אתי.

להודות לא-לוהים יכול כל אחד ובכל מצב. הנה לדוגמא תרגיל שלמדנו: בכל ערב שבת, אנו מבקשים מהילדים (ועושים זאת גם בעצמנו) לחשוב על אירוע משמח ובלתי צפוי שקרה להם במהלך השבוע. הילדים חושבים על דברים כגון, "הפלתי את הספל שלי, אבל בדיוק סיימתי את השתייה" או "אתמול לא רציתי ללכת לגן, אבל הלכתי והייתה מסיבת יום הולדת ואם לא הייתי הולכת, הייתי מפסידה אותה". נראה שהתרגיל מאוד עוזר לשמור את בני המשפחה ממוקדים. כמו כן, אם אתם חייבים לספר את הסיפורים האלה בערב שבת, זה גורם לכך שבמהלך השבוע אתם מבחינים בהם וזוכרים אותם.

החיים כנסיעה ברכבת...

החיים הם כמו נסיעה ברכבת. מה שנחמד בנסיעה הספציפית הזאת היא העובדה שלכולנו יש כרטיסים למחלקה הראשונה. תכופות אנו רואים אנשים רבים, או אפילו את עצמנו, נוסעים במחלקה השלישית. מדוע אנו נוסעים במחלקה השלישית, אם לכולנו יש כרטיסים למחלקה הראשונה?

הנסיבות לעולם אינן הבעיה. מה שאנו מדמיינים לעצמנו – זה מה שפוגע בנו באמת. לעתים קרובות קל לנו יחסית להתמודד עם הכאב הגופני והמצוקה הרגשית, אבל הדאגה היא זו המייסרת אותנו.

במשך זמן מה, נראה היה כי המחלה נסוגה, אבל כעת הסרטן חזר. זה לא קל – יש דאגה, יש פחד. אבל זה בדיוק האתגר שלי – להתגבר על כך. סרטן אינו כרטיס למחלקה השלישית. סרטן הוא מדריך, המפרט את כל מה שיש למחלקה הראשונה להציע.

זכיתי לקריאת התעוררות רצינית – ואני מתעוררת לי לאיטי. כל השאר הוא דאגה.

לחיים יש כל-כך הרבה מה להציע. הבה לא נרשה לדאגה לגזול מאתנו אפילו חלק קטן מכל הטוּב שבורכנו בו. הבה לא ניסע במחלקה השלישית, כשלכולנו יש כרטיסים למחלקה הראשונה, ללא קשר לנסיבות חיינו. החיים באמת יפים – אולם ההנאה מהם תלויה לחלוטין בנו.

*מוקדש לזכרה של אילנה רוזנבלט ז"ל.

 

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן