אלפרד נראה נער מתבגר נורמלי – ביישן, מסתגר ואוהב שירה. התנהגות אופיינית זו הגיעה לקיצה, כשהוא החל להתנסות במשהו הרחוק כמזרח ממערב, מעיסוק של נער ביישן – חומרי נפץ. אלפרד טען, שמטרת ההתעסקות שלו בחומרים מסוכנים כאלה היא לתרום לחברה, להגן על המדינה ועל עצמנו מפני אויבים אכזריים. אבל, הוא הרג בטעות את אחיו וארבעה גברים נוספים, כשערך ניסויים בניטרוגליצרין.

כשאלפרד מת אדם עשיר בשנת 1896, הוא השאיר אחריו מיליוני דולרים, שישמשו כפרס לאנשים משכמם ומעלה, שתרמו תרומה ייחודית לחברה. פרסים מיוחדים שהוענקו בתחומי הפיסיקה, הכימיה, הרפואה, הספרות והכלכלה. אלפרד נובל, יצר את פרס נובל. הוא הכיר בחשיבות של תרומת הפרט לחברה.

היהדות גם היא מכירה בתרומתם הייחודית של בניה – אולם הפרס גדול הרבה יותר.

אלוקים צווה על משה רבנו, שנציג אחד מכל שבט יביא מנחה בשם שבטו (במדבר, ז:יא). התורה ממשיכה ומתארת בפירוט כל מנחה שהביאו נשיאי השבטים. החלק המוזר בתיאור, הוא שכל שבט הביא בדיוק אותה מנחה. מדוע אם כן, שה' יקדיש זמן כה רב לתיעוד פסוקים זהים, שתים-עשרה פעמים ברציפות?

רבי יצחק מאיר מגור מסביר, כי מטרת החזרה היא ללמד את העם היהודי, עד כמה כל אחת ואחת מתרומותיו יקרה וחשובה. למרות הזהות החיצונית, למנחה של כל שבט הייתה כוונה אחרת וייחודיות רוחנית משלה. באופן זה התורה באה ללמד אותנו, כי היהדות מכירה בתרומה החיובית של כל אדם, על כשרונו ויכולותו הייחודיים.

ביקור אחמי"ם

תארו לעצמכם כיצד הייתם מרגישים, אם נשיא המדינה היה מגיע לבקר בביתכם. ביקור בארבע עיניים, על כוס קפה. האם הייתם מרגישים שזכיתם בכבוד מיוחד? שאתם מפורסמים? ייחודיים? למעשה, אירוע כזה בדיוק התרחש לפני כמה אלפי שנים.

בתחילת ספר במדבר, משה כינס אספה של העם היהודי לצורך מניין אוכלוסין ומנה אותם, אחד אחד, באופן אישי. הרמב"ן שואל, מדוע משה הרגיש, שהכרחי לבצע את הספירה בעצמו. הרי ללא ספק, למנהיג הדגול של העם היהודי היו דברים חשובים יותר לעסוק בהם, מאשר לעבור ולספור את כל העם. מדוע הוא לא השאיר את הספירה המייגעת לשליח שמונה על ידו?

הרמב"ן מסביר, שדבר לא היה חשוב יותר למשה, מאשר להחדיר בכל אחד ואחד מבני העם היהודי, תחושה של ייחודיות וערך עצמי. הוא היה המנהיג בה"א הידיעה של העם היהודי, ומעשה זה של ביקור אישי וספירה אישית, עורר בהם גאווה והערכה עצמית מיוחדת.

היותנו שייכים לאומה כה נפלאה היא זכות מיוחדת, שמתלווה לה אחריות גדולה אף יותר. מתוך הידיעה, שלכל אחד ואחד מאתנו כשרון ייחודי, עלינו להיזהר שלא להגביל את עצמנו או את הפוטנציאל הבלתי מנוצל שלנו.

כשחברה – או אדם – מסתפקים בהיותם בינוניים או סתם "טובים", הם לעולם לא יגיעו לרמה גבוהה יותר של מצוינות.

לאחרונה קראתי את רב המכר "גלגל התנופה: מטוב למצוין" מאת ג'ים קולינס. הספר מנתח חברות ציבוריות שהפכו מחברות "טובות" ובינוניות לארגונים "מצוינים" ומדהימים. בתחילת ספרו טוען המחבר, כי "טוב" הוא אויבו המושבע של "מצוין". כשחברה – או אדם – מסתפקים בהיותם בינוניים או סתם "טובים", הם לעולם לא יגיעו לרמה גבוהה יותר של מצוינות.

אנו חיים בחברה, שחלקה הגדול מנסה פשוט "לעבור את היום". אנשים עושים מעט ככל האפשר ומתחמקים מכל מאמץ. זהו טבע האדם להיות עצל וזה טבעי למדי להיות שבע רצון מבינוניות. אולם, ברגע שנכנסים להיכל היהדות, בו עליך להיות מוכר בזכות הייחודיות שלך ותרומתך, הסף עולה.

ברגע שאנו מבינים את האחריות העצומה המוטלת עלינו, עלינו להיזהר שלא להסתפק בבינוניות. הציפייה הטבעית שלנו צריכה להיות, שאיפתנו להגיע לגדולה בכל תחום: רוחניות, מערכות יחסים או כל מטרה ראויה אחרת. כשאנו שואפים לגדולה בכל מעשינו, אין ספק שה' יעניק לנו את פרס הנובל האלוקי.