שה להאמין, אבל בעבר לא אהבתי שוקולד. לאורך שנות ילדותי, ידידיי נהנו מחטיפי שוקולד, עוגות שוקולד וגלידת שוקולד צ'יפס, אבל בעיניי היה לזה טעם של שבבי עיפרון מחודד.

ואז נכנסתי להיריון. לפתע פתאום השוקולד עבר לראש הרשימה שלי. כל עטיפת שוקולד שראיתי זרוקה על אחת המדרכות הייתה הזמנה - או צורך כפייתי - לקנות ולטעום. התחלתי להבין את האובססיה המערבית למעדן החום.

אחרי שבתי נולדה, הצורך לא פסק. לא הייתי זקוקה לכמות גדולה, אבל הייתי זקוקה לזה כל הזמן. 

כשבני בן השנתיים, מלא מרץ, טובל את זרועותיו במיכל מלפפונים חמוצים ומתחיל להשליך מלפפונים חמוצים בכל רחבי המכולת, בעוד את עסוקה בקינוח הנזלת שמרחה בתך בת ה-3 על כל פרצופה, רק שוקולד יכול היה לעזור לי להתעשת.

כשבתי בת ה-6 חוזרת מבית הספר ושואלת אותך, אם מה שנילי אמרה לגבי האופן שבו באים תינוקות לעולם זה נכון, רק שוקולד עזר לי לנסח את התשובה הנכונה.

כשהילדים גדלו, הבנתי שהמשפט "ילדים קטנים, בעיות קטנות; ילדים גדולים, בעיות גדולות" אכן נכון. החל מבתי, בכיתה א', שחשה שבית הספר הוא כלא בשבילה, ובני בכיתה ג', שהפך לליצן הכיתה וזכה להשעיות תדירות על הפרעות בלתי פוסקות, כלה בבני שבכיתה ה', לא הפסיק להביא הביתה נחשים, צפרדעים ולטאות - השוקולד היה בן לוויה קבוע.

ואז, יום אחד, זה קרה. אחד מילדיי עשה משהו, ששוקולד לא יכול היה לחפות עליו. אחרי חודש בכיתה ד' שוב התקשרו אליי מבית הספר. בני הושעה מההסעה. אסתפק ואומר, שהתחתונים שלו היו למעלה והעליונים, למטה.

הייתי נסערת מאוד. כל כך הוקל לי כשסוף סוף חזרו לבית הספר אחרי קיץ קשה ובדיוק התחלתי עבודה של שלושה ימים בשבוע. עכשיו נאלצתי לנסוע זמן רב לכל כיוון כדי להביא אותו ולאסוף אותו מבית הספר מדי יום. אבל ההשפלה שהייתה כרוכה במעשה שעשה, שגרם להשעייתו מההסעה, הייתה חמורה אף יותר. התחושה הקשה הייתה גדולה מכדי ששוקולד יוכל לסייע.

החלטתי שאני זקוקה למשהו חזק יותר משוקולד ולכן קניתי לי צמיד מזהב. אבל ידעתי שגם זה לא מספיק חזק... הרצון שילדיי יהיו פשוט "נורמליים" והתסכול שנגרם מזה שהם לא היו כאלה, היה כואב מכדי שרכישה חדשה, יפה ככל שתהיה, תכפר עליו. מה שבאמת הייתי צריכה זו נקודת מבט שונה.

שינוי נקודת מבט

מישהו פעם סיפר לי, שכשחסיד היה הולך לרב לשפוך את לבו בפניו, הרבי היה נותן לו תחילה משהו לשתות, להרים כוסית "לחיים". הסיבה לכך שהמפגש החל בלגימה היא הברכה שנאמרת עם השתייה.

הברכה הנאמרת על משקה היא "שהכול נהייה בדברו" - ברוך אתה השם, אלוקינו מלך העולם, שהכול נהייה בדברו. זו ברכה שמזכירה לנו, שכל מה שקורה בחיינו, קורה רק כי זה רצונו של אלוקים. רק אחרי שהחסיד זכר את המציאות הזאת, הוא יכול היה למנות את צרותיו.

על שוקולד, מסתבר, מברכים את אותה הברכה שמברכים על וודקה. במקום לאכול אותו רק כנחמה, למדתי לצרף ליכולות המרגיעות שלו, שינוי בגישה. עכשיו, כשאני מברכת, אני מנסה לחשוב לעצמי, "כל מה שקורה עכשיו, קורה כי כך רצה אלוקים ואני מקבלת את רצונו".

המחשבה הזאת ללא ספק עזרה לי להתמודד עם הרבה רגעים קשים, אבל עדיין הייתי מתוסכלת מכך שילדיי לגמרי לא ענו על הציפיות שלי מהם. האם זו בקשה כל כך מוגזמת? נראה שכן, כי אלוקים פשוט לא רצה שכך יהיה. רציתי עוד משהו שיעזור לי לקבל את העובדה שהקשיים שיש לי עם ילדיי הם הדבר הטוב ביותר בשבילי.

ואז התחלתי לחשוב על הברכות שאומרים אחרי שאוכלים שוקולד - "בורא נפשות רבות וחסרונן...". ברוך אתה השם... בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי".

מכיוון שאותה ברכה נאמרת אחרי רוב המשקאות, הפירות, הירקות, הממתקים ועוד כל מיני מאכלים שאינם מבוססים על קמח, יוצא שזוהי ברכה שאני אומרת הרבה פעמים ביום.

הייתי המומה. אני עומדת כאן ורוצה שהכול יהיה מושלם, ובו בזמן אני, בעצם, מודה לאלוקים מדי יום שעשה אותי, את ילדיי ואת כל מי שסביבי "וחסרונן"- עם חסרונותיהם! 

"מי שאנחנו, זו מתנת האלוקים לנו; מה שאנו עושים עם עצמנו, זו מתנתנו לאלוקים".

כשאלוקים אמר "נעשה אדם" (בראשית א, כו), הוא התייחס למין האנושי. הוא, למעשה, שלח לנו הזמנה ואמר, "בואו נהיה שותפים לבריאה; אני אתחיל בתהליך ואתם תשלימו אותו. אני אצור את חומר הגלם של התהליך ואתם תפתחו אותו". או, כפי שאומר אחד הפתגמים האהובים עליי, "מי שאנחנו, זו מתנת אלוקים לנו; מה שאנו עושים עם עצמנו, זו מתנתנו לאלוקים".

אילו נבראנו מושלמים, לא היינו יכולים לחבור לאלוקים ביצירת עצמנו. היינו דומים לחיות או למלאכים, בלי כוח הבחירה החופשית, המאפשרת לנו בחירה מוסרית.

הברכה שאנו אומרים לאחר אכילת שוקולד ושאר מאכלים נטולי קמח היא תזכורת, שעל אף שאנו שבעים ומוקירי תודה, עדיין איננו מושלמים ואנו מודים על כך. כשעבדתי על הפנמת המסר הזה, ניסיתי להודות על חסרונותיי ועל חסרונות ילדיי ועל ההזדמנויות שהן סיפקו לי.

עם הזמן הבנתי, שה"פגמים" שלהם, עד כמה שקשה לחיות איתם, הם שעושים אותם אנושיים. הם שנותנים להם את ההזדמנויות ללמוד ולהתפתח, כדי שגם הם יוכלו להיות שותפים של אלוקים.

היום יש לי בית מלא בני עשרה ותאמינו לי, השוקולד ואני עדיין חברים טובים. אבל באותן פעמים שהשוקולד פשוט לא מספיק, אני מנסה להתחבר למתנה הפנימית של השוקולד, המשמעויות העמוקות של שתי ברכותיו. אני לא תמיד מצליחה, אבל זה בהחלט טוב יותר מצמיד זהב!