נתאר לעצמנו את התסריט הבא:

ילד קטן רץ לשפת כביש סואן. הוא שולח רגל ועוד רגל ויורד מעל המדרכה. למולו דוהרת מכונית. פתאום נשלחת יד מאחור, תופסת את הילד בחזקה, ממש מכאיבה לו, כמעט צובטת אותו, ודוחפת אותו חזרה לכיוון המדרכה.

הילד בוכה. הוא לא מבין מה קרה. הוא לא ראה את המכונית ולא הבין שהוא עומד להדרס. כל מה שהוא מבין זה שהוא קבל צביטה ומכה ודחיפה חזקה על לא עוול בכפו.

הילד לא יודע של מי היד ה"מענישה". אם הוא היה גדול כמונו, הוא היה שואל את עצמו בוודאי: למה הוא עשה לי את זה?

מוכר? מוכר ולא חביב.

רגע של זעזוע

אנחנו רצים ומתעסקים בחיים שלנו באלפי עיסוקים, ומרוב בהילות וריצות שמטרתן "להתקדם" בחיים, שוכחים קצת מי אנחנו ומה חשוב לנו באמת.

ואז מגיע גל צונמי אחד, או רעידת אדמה, או סקאד, או מחלה קשה של ילד, או תאונה, או… ואנחנו נעלבים מן המכה, אפילו מופתעים ממנה. איך זה שהפריעו למהלך חיינו התקין? אנחנו שואלים את עצמנו את השאלה של הילד: למה הוא עשה לנו את זה?

כשמאבדים הכל מלבד את החיים עצמם, פתאום מתגרדות כל השכבות. פתאום נעלמות ההסתרות. פתאום אנחנו עומדים ערומים מול האמת.

ואנחנו, במקום להתבייש בעצמנו, שואלים: 'למה הוא עשה לי?'

פתאום חזר "הוא" לתפקד אצלנו אחרי שהתעלמנו, הדחקנו ושכחנו מקיומו בימים הטובים בהם חגגנו אותה בכף.

נודה על האמת, שבחיי היום יום שלנו לא נתנו לו הרבה מדי מקום. לכל היותר, אולי עשינו לו טובה והסכמנו לקחת אותו כשותף לניצחון. כשקבוצת הכדורגל שלנו זכתה בגביע הליגה. אז הרשינו לעצמנו להגיד 'אלוקים גדול!' או 'יש אלוקים'

אם היינו ישרים עם עצמנו, אז כשניצלנו בנס מפיגוע/ תאונה/ מלחמה הודינו בטלפון הראשון שהרמנו הביתה שהיה לנו נס. אולי אפילו נרשה לעצמנו לומר: 'מסתבר שהוא אוהב אותי'. כמו שאמרה מישהי שעברה ניתוח, והרופאים אמרו לה שאילו הדלקת היתה מעט יותר שמאלה - לא היה את מי לנתח…

ברגעים כאלה, כשאנו מקבלים מכה בלתי צפויה, אנחנו מסתובבים לאחור כמו הילד הקטן ומגלים לפתע שאנחנו לא לבד. יש מישהו שמלווה אותנו בכל הצעדים.

צמיחה מתוך כאב

כשאנו מקבלים מכה, לא נהיה כמו הילד הקטן. בואו נתפוס קצת אומץ, להישאר לזמן מה עם הכאב. לא מתים מזה. זה באמת מאד לא נוח, אבל הרווח שלנו הוא שאנו תופסים מבט יותר מעמיק על החיים ומשנים לפעמים כיווני מחשבה וכיווני דרך, בגלל הכאב שעברנו.

לפעמים נתפוס את עצמנו חושבים מה הפסדנו קודם כשפחדנו לעשות איזה צעד משמעותי וחשוב בחיינו.

מרגעים קשים כאלה אנחנו צומחים הרבה יותר מהר, הרבה יותר גבוה, והרבה יותר ישר מאשר אם נחייה את כל חיינו בשלווה גמורה (כמו שנורא מתחשק לנו לחיות, אבל לאף אחד במציאות זה אף פעם לא קורה).

אז בואו נהיה מציאותיים.

איך אומר דייל קארנגי - אם יש לך לימון, תעשה לימונדה.

לא ננסה לברוח מיד מרגעים קשים. גם לרגעים האלה יש מה ללמד אותנו.

רגע קשה בחיים יכול לתת לנו המון - אם נדע להפיק ממנו את הלקחים ואת התועלת שניתן להוציא ממנו.