דני הוא קרוב משפחתי, בחור חכם נחמד ונעים שיחה. דני עדיין רווק. יש לו חברים שהם כבר הורים לילדים גדולים, והוא נשאר לבד. הזמן לא נעצר, השנים חולפות, ולכבות שלושים ושמונה נרות בעוגת יום ההולדת שלו, זו משימה הדורשת מאמץ פיזי ונפשי.

דני מתמודד יפה עם העניין, יש לו ידידים קרובים איתם הוא נפגש הרבה ומשוחח עימם שיחות ארוכות ואישיות. הוא רווק, אך בפרוש לא בודד, משקיע את עצמו במקום העבודה שלו ומצליח בה מאוד. הוא כמובן אינו מזניח את חיפושיו למציאת בת זוג, אבל מציאת החצי השני שלו, עדיין מתעכבת.

יום אחד פגשתי את דני נסער מאוד.

"דני, קרה משהו?" שאלתי אותו.

"מה יקרה לאנשים, אם הם יחשבו קצת לפני שהם מדברים, מה ההנאה הגדולה לדרוך על יבלות של השני?!" פלט כאוב.

"דני, מה קרה?" דחקתי בו.

"נסעתי באוטובוס נסיעה ארוכה, ישב לידי אדם מבוגר ומכובד, הכרתי אותו כאבא של חבר ילדות ישן, דיברנו יחד כל הנסיעה, סיפרתי לו על מצבי, תגובתו הייתה: 'אתה יודע, יש אנשים שמתחתנים מוקדם ויש להם הרבה בעיות בחיים, וחוץ מזה... אלו שנשארים רווקים, זה לא אומר שיש להם פגם או שהם לא מוצלחים..."

לא אגיד, שזו תגובה המראה על חכמה רבה או על טקט, אבל לא ראיתי בתשובה זו משהו פוגע או מסעיר. לא הבנתי, מדוע היא כל כך פגעה בדני.

"נו, אז מה רצית שהוא יגיד?" שאלתי את דני.

הוא חשב רגע וענה: "רציתי שהוא יגיד לי, דני אתה בחור מוצלח, אני בטוח שלא תישאר הרבה זמן רווק ובעזרת השם תתארס מהר, בינתיים תנצל טוב את הראש השקט שיש לך ואת היותך חופשי ופנוי מטרדות משפחה, כדי לעשות דברים שלא תוכל לעשות מאוחר יותר".

למען האמת, מה שדני רצה שיגידו לו, היה מה שאמרו לו, אבל בניסוח מתחשב יותר. יחי ההבדל הקטן. באותו הזמן, לא כל כך הבנתי למה דני כל כך נסער... – אבל הבנתי אותו מאוחר יותר.
 

***

הייתי בבית חולים עם אחד מילדי, שהיה צריך לעבור טיפול מסוים, דיברתי בנינוחות עם האחות.

"תגידי, מאיפה את, את לא ישראלית?" פנתה אלי האחות.

"אני ישראלית" עניתי לה.

"אז מאיפה יש לך את המבטא הזה"? ניסתה שוב האחות לחקור.

'יש לי כזה מבטא... כי אני מגמגמת", אמרתי לה באומץ.

"יש לי כזה מבטא... כי אני מגמגמת", אמרתי לה באומץ, וציפיתי לתגובתה. יש לי בעיה עם הדיבור שלי, כשאני לחוצה ולא בסביבתי הטבעית, או כשאני עייפה, דיבורי נשמע מגומגם. ניסיתי לטפל בבעיה שלי בטיפולים רבים ויקרים, שרוקנו את כיסי, אבל לא הצליחו לפתור את בעייתי. לבסוף החלטתי להשלים אתה, כזו אני וזהו.

"תראי, איזו משפחה יפה הקמת עם הבעיה שלך!" הייתה תגובתה של האחות.

טעם מר של אכזבה עלה בי, וכאב בלתי מוסבר התלווה אליו. לא רציתי לקבל תשובה שכזו. התשובה שרציתי לשמוע הייתה " אהה, זה לא נורא, זה לא מורגש", או משהו בנוסח זה.

דמותו של דני הפגוע צפה ועלתה בעיני. אולי אם אספר לדני על התגובה שקיבלתי, הוא לא יבין מה כל כך פוגע בה, כמו שאני לא הבנתי, מה פוגע בתגובה שהוא קיבל.
 

***

כדי לדעת מה השני רוצה לשמוע, לא יעזרו עשרה כללים פסיכולוגיים, מה לומר ואיך, או מחקר חדשני של חוקרים מאוניברסיטת קולומביה, המגלה תגובות נכונות למצבים שונים.

כדי לדעת מה המילים הנכונות שעלינו לומר לחבר, אנחנו צריכים להעמיד את עצמנו במצבו, לחוש את רגשותיו, ורק אז יהיה לנו סיכוי למצוא את המלים הנכונות בכדי לומר לו את מה שהוא רוצה לשמוע.

כשאנו מדברים עם השני, עלינו להיות קשובים למצב רוחו להבעות פניו, כדי לבדוק האם אנחנו במסלול הנכון. האם אנו עדיין מבינים אותו, מזדהים עמו, וחשים את רגשותיו.
 

***

מסופר על רב שקיבל אנשים לייעוץ, נכנסו אנשים ויצאו והרב קיבל אותם, ישוב במנוחה על כיסאו בחדר. הגבאי הזיע והתאמץ, הכניס אנשים הוציא אותם, דאג לתור שיתקדם ללא הפרעה, חילק שתייה לממתינים, התרוצץ מפה לשם ומשם לפה, וטיפות זיעה ניגרו ממצחו.

כשאחרון הממתינים בתור עזב את המקום, נתקל המשמש במעילו של הרב, וראה שהוא ספוג זיעה. תמיהה צצה על פניו. הוא התרוצץ ממקום למקום, כל הזמן היה בפעילות, ולמרות זאת הוא מזיע מעט ותו לא. הרב לעומתו, רק ישב בכיסא במנוחה בלי להתאמץ, מדוע מעילו ספוג זיעה?!

הרב קרא את שאלתו על פניו, והשיב לו:

"אתה מכניס אנשים לחדרי ומוציא אותם. אני יושב במקום, אך אני נכנס ויוצא לתוך האנשים הבאים אלי. בא אלי יהודי קשה יום, שפוטר ממקום עבודתו, אני לובש את תלבושתו, חש את עצמי במקומו, ורק אז אני יכול לעוץ לו עצה טובה. נכנס אחריו יהודי עשיר וערירי ללא ילדים. שוב אני נכנס לנעליים שלו, מצייר את עצמי במקומו, ורק כשאני חש על בשרי את כאבו, אני מייעץ לו מה לעשות. ללבוש ולפשוט כל יום דמויות רבות כל כך, הוא דבר מתיש ומייגע, הגורם לי להזיע כל כך".
 

***

אנחנו חיים במסגרת חברתית, נתקלים בידידנו במצבים שונים: בחתונה, בברית, בבית אבלים וסתם בפגישה חטופה אחר הצהרים. פעמים רבות איננו יודעים, מה המילים הנכונות לומר בשעה זו.

יש משפט, הרווח בין הבריות: "בשעת שמחה כל משפט שתאמר יהיה במקום, בשעת צער כל מה שתאמר לא יהיה במקום".

יש בזה משהו. בשעת צער השני רגיש ופגיע וכל מה שנאמר לו יכול לזרות מלח על הפצעים (וגם מה שלא נאמר...), בשעת שמחה לעומת זה, כל איחול מתקבל בברכה.

אבל, גם בשעת צער אפשר למצוא את המלים הנכונות, שיביאו מזור ללב השבור, ובשעת שמחה אפשר לומר משפטים שיגדילו את אושרו של השני. החכמה היא פשוט להעמיד את עצמנו במקומו של החבר, לחוש את תחושותיו, ואז לומר לו את מה שהוא היה רוצה לשמוע, את שיחזק את רוחו ויתמוך בו.

בתלמוד כתוב שאחת הדרישות עליהם נשאל האדם היא "המלכת את חברך בנחת רוח?". פשטות השאלה היא, האם נתת לשני תחושת מלכות במובן של נחת רוח.

להמליך את החבר, אין הכוונה לפנות אליו בתואר 'הוד מעלתך' או לקוד בפניו קידה. להמליך את שני הכוונה היא להשביע את רצונו, ולגרום לו במלותינו עונג ונחת רוח.

הלואי ונוכל לענות בחיוב לשאלה זו.