רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

images

האזיקים הבלתי נראים שכובלים אותנו להרגלים

י״ח באב ה׳תשפ״ב י״ח באב ה׳תשפ״ב 15/08/2022 | מאת נעמי לוינשטיין

אתמול בבוקר, החלטתי סופית להגביל את שעות הגלישה באינטרנט. בצהריים, מצאתי את עצמי גולשת ללא אבחנה.

אתמול החלטתי, סופית, להגביל את שעות הגלישה המיותרות באינטרנט. מהסיבות שכולם מכירים: לעיתים זה ממש בזבוז זמן – ממש כמויות של זמן שבורחות לך בין האצבעות, זה לא בריא לשבת כל כך הרבה זמן מול הצג, זה מקלקל את העיניים ולפעמים גם את הנשמה.

אני אגלוש רק לצרכי עבודה, החלטתי, ורק כמה שצריך. כשהחלטתי ידעתי שאוכל לעמוד בזה. הרי היד ששולטת על העכבר היא שלי, ואני האדון עליה, לא?!

אז אתמול החלטתי. לא גולשת בבוקר, לפני העבודה כדי 'להתחמם', ולא באמצע העבודה כדי 'לתפוס ראש' וגם לא אחרי העבודה כדי להרגע. לא חצי שעה, לא עשרים דקות וגם לא חמש. שום כלום. ליתר בטחון הורדתי מהמסך את האייקון של האינטרנט, כדי שלא אזכור אפילו שהוא קיים.

הרגשתי נהדר. ההחלטה החזיקה מעמד כל כך יפה. בכל פעם שהתחשק לי להציץ לרגע בחדשות, ואפילו כשבעלי איחר להגיע הביתה והייתי בטוחה (כרגיל) שמשהו נורא קרה ואני מוכרחה לבדוק, קמתי בגבורה והדלקתי את הרדיו, שם דיברו על תערוכת פרחים חדשה.

כשסיימתי (במאמצים) לכתוב את הקטע שרציתי, הייתי מוכרחה לבדוק את הדואר שלי. דואר זה לא אינטרנט, נכון? זה דואר. מצאתי שם את המהדורה המקוונת השבועית של העיתון שאני מנויה עליו.

אחרי שעה הרמתי את העיניים אל השעון. חלפה שעה. לא יכול להיות! אני בסך הכול בדקתי את הדואר שלי, ובעיתון המקוון היה קישור מסקרן לאתר הקניות, עם מבצע לדי.וי.די בדיוק כמו זה שאני מחפשת. אחר כך הייתי מוכרחה להשוות מחירים, לא? אז איך ברחה שעה בין האצבעות שלי, איך?! ועוד מיד אחרי שהחלטתי שאני מגבילה את שעות הגלישה שלי. מה אני, נמושה?!

אתם יכולים לתאר לעצמכם, שזו לא היתה הפעם הראשונה שבה התאכזבתי מהשליטה העצמית שלי

אתם יכולים לתאר לעצמכם, שזו לא היתה הפעם הראשונה שבה התאכזבתי מהשליטה העצמית שלי. הכרתי את עצמי בתור נמושה מהרבה פעמים קודמות; מאלף ואחת הזדמנויות שבהן התחלתי דיאטה, בכל פעם על פי שיטה אחרת. הצלחתי יום יומיים, הבאתי איתי נבטים לאירועים חברתיים ובמסעדות הזמנתי בגבורה רק בקבוק מים מינרלים כשכולם ליקקו את הטירמיסו ולא נשברתי. אבל אחרי איזו תקופה מצאתי את עצמי, איכשהו, פושטת עוד פעם על המקרר, וליד המחשב נערמו חבילות של ופלים ועוגיות (באמת, לא יודעת איך!) ואחר כך הייתי צריכה להתחיל דיאטה חדשה, וחוזר חלילה.

פעם נמושה, תמיד נמושה, לא? יש אנשים שמצליחים לעשות דיאטה, יש כאלו שנפטרים אחת ולתמיד משתיה, מהרגל מעצבן. יש כאלו, אבל הם אף פעם לא אני. וכאילו כדי להראות לי שיש עוד כמה נמושות בעולם, זימן לי א-לוהים בדיוק היום את דניאלה, חברה טובה, בנסיעה בין עירונית. אני נוהגת, והיא יושבת לידי ומסתכלת החוצה. דרך המראה אני יכולה לראות שיש לה המון מה לומר.

תרגילים בגמילה

"נראה לי שאני יכולה לפתוח קורס גמילה מעישון". דניאלה מנמיכה את עוצמת הרדיו ומגניבה מבט אל הפרופיל שלי.

"באמת". אני מורידה לרגע מבט מהכביש ובודקת שזו שיושבת לידי היא אותה אישה שעלתה בתל אביב לפני חצי שעה. "מה יש? הפסקת לעשן?"

"הפסקתי לעשן, אבל לא סתם הפסקתי. אני..." היא מפסיקה לרגע ומסובבת אליה את המראה, "אני הבנאדם שהפסיק לעשן הכי הרבה פעמים שאפשר. את יודעת כמה פעמים נגמלתי מסגריות? ב-92' לקחתי את ה'טיים' הראשון שלי. ב-94' השתתפתי בקורס גמילה של קופת חולים והיה יופי. ב-95' הייתי בניו-יורק והצטרפתי לאיזו סדנא מצוינת של נגמלים. אחר כך עשיתי קצת הפסקה וב-98' הלכתי לקורס של האגודה למלחמה בסרטן. זהו, ולפני שנתיים פגשתי רופא פרטי שהציע לי להצטרף לקורס שלו. היה נורא מעניין". דניאלה נשענת לאחור ומתרווחת. "אני כנראה הבנאדם שהיה בהכי הרבה סדנאות גמילה. יש לי המון ניסיון. אני חושבת שזה יכול להיות רעיון לא רע. מה את אומרת?"

"אז עכשיו את 'נקיה'?"

"נקיה לגמרי. שבוע וחצי בלי כלום". היא מחייכת. "את לא רואה שהשיניים שלי לבנות עכשיו?"

אני מסתכלת לרגע על דניאלה, ואחר כך אני מסתכלת עוד פעם כי אולי לא ראיתי טוב. "רגע, אז מה עושה הסיגריה הזאת ביד שלך אם את נקיה, ועוד אחרי כל כך הרבה סדנאות?!"

"אה, זה?" דניאלה מסתכלת על הסיגריה שבין אצבעותיה כאילו היא רואה אותה לראשונה. "זה לא קשור. יש איזו בעיה שנורא מעסיקה אותי ואני צריכה להירגע עם איזו שאיפה. אל תדאגי, אני גומרת אותה ושוכחת מה זה לעשן".

ופתאום הבנתי הכול. הבנתי למה אחרי כל כך הרבה קורסים וסדנאות דניאלה עדיין מעשנת, והבנתי למה לא הצלחתי אף פעם לעשות דיאטה של ממש ולמה אני עדיין גולשת באינטרנט בלי ביקורת. הנה, גיליתי את המוקש!

"אני דווקא בעד שתפתחי קורס גמילה, אחותי, אבל לא בתור המרצה אלא בתור הדוגמא. את תהיי נפלאה בתור דוגמא לבנאדם שעבר את כל הסדנאות שבעולם ובכל זאת לא הצליח להיגמל, ועכשיו את גם יודעת מה הסיבה".

"מה הסיבה?"

אני לוקחת את הסיגריה מבין האצבעות של דניאלה ומועכת אותה לתוך המאפרה. "זאת הסיבה".

"זאת הסיבה?! זאת רק סיגריה אחת ויחידה להרגעה".

"זאת הסיבה, אחותי! הסיגריה האחת שאת מרשה לעצמך לקחת – ועזבי אותך מכל התירוצים שבעולם – אחרי שכבר החלטת שאת מפסיקה לעשן, היא זו שגורמת לך להתחיל אחר כך הכול מהתחלה. את שומעת? ואם תקשיבי טוב, אני גם אסביר לך למה".

זהירות מוקשים

הסיגריה הנוספת, האחת והיחידה, היא כמעט בלתי נראית. היא קטנה כמו משבצת אחת של שוקולד, כמו כפית של גלידה, כמו עוד חמש דקות של גלישה, וכמו כל הדברים הקטנים וההרגלים המעצבנים שאנחנו מנסים להגמל מהם – לפעמים במשך שנים – ולא מצליחים.

כמה פעמים החלטנו, מכל הלב, שזו הפעם האחרונה שאנחנו מתחילים בדיאטה? כמה פעמים אמרנו לבירה שלום ולא להתראות, ואחר כך מצאנו את עצמנו עם פחית ביד, אפילו לא יודעים להסביר איך?

הכוח המשכר הזה ששוטף אותך בשעת ההחלטה הוא אמיתי וקיים בתוכך

להחליט זה כיף. כשאתה מחליט, אתה מרגיש אדון ושליט על עצמך. אתה מכיר את הכוחות שלך ויודע שתוכל לעמוד במשימה – ובאמת תוכל. הכוח המשכר הזה ששוטף אותך בשעת ההחלטה הוא אמיתי וקיים בתוכך. כל שנשאר לך לעשות אחרי ההחלטה הוא פשוט להפעיל אותו.

כשאתה מחליט לא לעשן יותר, או לא לשתות, או לא לנשנש – תוכל לעמוד גם מול שורות של קופסאות בקיוסק, או בבר, או בקונדיטוריה – ולא לגעת. זו המלחמה שלך, ואתה עכשיו על הטנק, יוצא לקרב.

אבל במלחמה, כמו במלחמה, החכמה אינה לשעוט על הטנק ולהסתער על הכוח המתקרב מולך – למרות שבהחלט דרושה לכך גבורה עצומה. החכמה, כך יגיד לך כל איש צבא מנוסה, היא להיזהר ממוקשים, ממתנקשים, מלוחמי גרילה ומחתרת שהם בלתי מזוהים, מסתתרים, מוסווים, סמויים – ולאט לאט הם מכרסמים באויב עד שמצליחים למוטט אותו.

המלחמה שלנו – שלי, שלך – נגד ההרגלים שאנחנו רוצים לשרש – היא בדיוק באותה טקטיקה. העוגות בקונדיטוריה הן משוריינים. אתה מזהה אותן בלי קושי, אפילו בלי מכ"ם, מסמן את המטרה ויודע להתחמק ממנה. אבל פרוסת העוגה הקטנה שנשארה במקרר, היא לוחמת הגרילה. היא לא מסומנת, היא בסך הכול פרוסת עוגה שלא תעלה ולא תוריד הרבה למאזן הקלוריות שלך, אבל היא המוקש. היא בעצם עושה צחוק מכל ההחלטה התקיפה לדבוק בדיאטה, כמו לוחמי גרילה שצוחקים במערות שלהם על הצבא הגדול והמהולל שפתאום מאבד עשתונות.

הסיגריה האחת והיחידה, שאתה מביא אל שפתיך אחרי שכבר החלטת שאתה לא נוגע בסיגריות, בעצם שוברת את מערך המלחמה שלך.

החלטה, צריכה להיות מוחלטת, לחלוטין. אם החלטתי, אז גם סיגריה אחת קטנה לא תסתנן פנימה. מספיקה סיגריה אחת קטנה כדי לפעור חור גדול. ממנה, בעיקר ממנה, צריך להיזהר.

רק עוד חמש דקות

ועכשיו, כשאסיים לכתוב, אטה את הכסא לאחור באופן זורם וטבעי, ואחפש לעצמי מנוחה קלה. המנוחה הקלה ביותר – ואתם מכירים אותה – היא להזיז קלות את העכבר וללחוץ על 'דף הבית'. אבטיח לעצמי לא לגלוש יותר מחמש דקות. לא יותר מחמש דקות!

אמנם חמש הדקות הללו (אם הן לא תתארכנה לחצי שעה, והן בודאי תתארכנה) לא תבזבזנה לי המון זמן. אכן העיניים שלי לא יהרסו בגללן – אבל, ההחלטה שלי תהרס ועוד איך. היא תאבד את כל ערכה, ואני אצטרך אחר כך לשאוף אויר ולהכנס מחדש למאבק. וכמו שלמדתי מחברתי דניאלה, וכמו שכולנו לומדים בדרך הקשה: כשאין רק עוד עוגה/סיגריה אחת קטנה – אין גם את שרשרת העוגות/סיגריות בעקבותיה, וכשאין רק עוד חמש דקות גלישה – אין את מה שיתארך לשעה...

ובזה טמון כל סוד ההצלחה. בהתגברות על המוקשים הקטנים האלו, שבפני עצמם לא מהווים כל סכנה. הרי אין כל רע בסיגריה אחת, או בפרוסת עוגה אחת או בעוד חמש דקות של גלישה. הבעיה האמיתית הם עם ה'חברים' של המוקשים הקטנים האלו שמיד מצטרפים אליהם. וחייבים לזכור – הם כמעט תמיד מזמינים גם חברים...

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן