רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

תובנות מהחיים

התחשבות כצורך נפשי

א׳ בתמוז ה׳תשס״ד א׳ בתמוז ה׳תשס״ד 20/06/2004 | מאת אודליה מרגלית

האם ההתחשבות בזולת הכרחית עבורנו?

אינני יודעת אם מוכר לכם הסיפור של קתרין מנספילד "מסיבת גן". אישית נתקלתי בו באחד מן הקורסים שלקחתי פעם.

תוכן הסיפור בקצרה:

משפחה אנגלית עשירה מתכוננת לערוך מסבת גן בחצר האחוזה שלהם. האוירה שם מאד חגיגית ויש צפייה טובה לבאות. ופתאום -קלאש!!! מגיעות צעקות מן הכפר ונודע שעגלון אחד המתגורר בכפר התהפך עם עגלתו ונהרג כשהוא מותיר מאחוריו אלמנה ויתומים רכים.

אחת מבנות המשפחה העשירה מרגישה שמסיבה עם תזמורת וחינגא בזמן כזה תפגע ברגשות האבלים, ומנסה לשכנע את אמה לוותר על המסיבה, או לפחות על התזמורת. האם אינה משתכנעת והטענה בפיה – אנו בני המעמד העליון, איננו צריכים להתחשב ברגשות ההמון הפשוט.

המסיבה נערכת בקולניות ובצהלה כשבמרחק לא רב משם נערכת באותו הזמן לוויה.

אני זוכרת, כשקראתי את הסיפור, חשבתי לעצמי: אצלנו לא יקרה אף פעם דבר כזה.

לאחר שמסתיימת המסיבה בשעה מאוחרת, רואה האם שנותר אוכל רב על השולחנות ואינה יודעת מה לעשות בשאריות. חבל לה לזרוק את הכל. אז נזכרת האם בדברי הבת על המשפחה האבלה ומצווה על המשרתים לשאת את כל דברי המאכל למשפחת העגלון ובזאת מסתיים הסיפור, כשאנו, הקוראים נותרים עם תחושה שהמאכלים האלה יעמדו כמו עצם בגרונם של האבלים משום שהגיעו ממקום שבו לא התחשבו כלל ברגשות העמוקים ביותר שלהם.

אני זוכרת, כשקראתי את הסיפור, חשבתי לעצמי: אצלנו לא יקרה אף פעם דבר כזה.

לא יכולתי לטעות יותר.

החמצה בבר מצווה

כעבור שנים, ערכה קרובת משפחתי מסבת בר מצווה בחצר ווילה פרטית (הווילה שייכת לקרובה אחרת שהעמידה לרשותה את החצר).

כשהגעתי למקום, עצרה אותי לרגע בעלת הבית וספרה לי, שארע אסון בוילה הסמוכה. בן יחיד התאבד שם ובדיוק לאותו ערב קבעו ההורים השכולים לזכרו כנס הסברה מדוע ההתאבדות היא שלילית וכיצד ניתן למנוע אותה.

ההורים בקשו משכנתם (הקרובה שלנו) בעלת הווילה הסמוכה שתדאג שינמיכו את המוסיקה. ואכן בעלת הבית נענתה להם ובקשה מאנשי התזמורת לפני שהתחילו לנגן, שינמיכו את הווליום. המסכנים אפילו לא חשבו שמותר להם לבקש יותר (שבכלל לא ינגנו).

[אישית, חשבתי שאילו הייתי בעלת השמחה, הייתי משלמת לחברי התזמורת, מודה להם על הטרחה ושולחת אותם לדרכם. בעלת הבית הסתפקה בבקשת השכנים שרק ינמיכו את הווליום.]

נכנסתי פנימה לחצר שבה עמד להיערך בר המצווה ומה אתם חושבים קרה? ישבתי בין קרובי משפחתי, בתחילה עם תחושה מאד לא נעימה, שאני בהשתתפותי בשמחה המשפחתית כביכול גם עוזרת לגרימת צער לאלו שבבית הסמוך, אבל אחר כך נסחפתי לשיחה ו- שכחתי. כן שכחתי מן הצער שבבית הסמוך והתמקדתי בבני משפחתי.

נכון, תאמרו שזה טבעי ושלא נראה לכם שיכול להיות אחרת. אבל הדרישה שלי מעצמי קצת גבוהה.

יצאתי מבר המצווה בתחושה של החמצה.

התחשבות

למה ספרתי לכם כל זאת?

כי ישנם רגעים בחייו של כל אחד שבהם הוא נדרש להתחשב ברגשות של זולתו. ישנן גישות שונות לנושא שמתחילות ב"אני ואפסי עוד." כלומר, "מה אכפת לי מאחרים" ומסתיימות ב"ואהבת לרעך כמוך".

ממש עולם והיפוכו.

ואיפה שהוא באמצע בין שתי הגישות המנוגדות הללו כולנו מתנדנדים. מי לפי נטיית לבו, מי לפי ההבנה השכלית, מי לפי משהו אחר.

ננסה לבדוק האם ההתחשבות הזאת הכרחית לחיינו. (זאת אומרת, לא רק כשמתחשבים בנו).

  • על פי מחקרים התברר כי משחר ינקותו התינוק זקוק לסביבה חמה ואוהדת. ככל שיקבל תמיכה מן הסביבה, כן יגדל ויתפתח בצורה תקינה יותר. (אין המדובר כאן בצרכים הפיזיים, שאף הם צורך חיוני, אלא בצרכים הנפשיים שלו).

  • בשלבים השונים בחיינו אנו מחפשים חברה. האדם אינו צמח בודד! הוא זקוק לחברה שסביבו שתתחייך אליו, שתאשר לו את התנהגותו ותוכיח לו שהוא קיים ומתנהג לפי הנורמה.

  • בבגרותנו אנו שוב מתקבצים לקבוצות שונות שאתן אנו מזדהים ובהן אנו משתדלים למצוא קו משותף בינינו לבין האחרים.

  • גם בחיי הנשואין מתקיים אותו צורך נפשי שבן הזוג יקבל אותנו / יבין אותנו.

לא לחינם חלק מבעיות הגירושין נובעות מקושי של בן/ בת הזוג לספק צורך בסיסי זה.

תאמרו, בסדר. אז הצורך קיים ואני מספק אותו דרך המשפחה הקרובה שלי וזה מספיק לי. למה להתאמץ? מחוץ למעגל הקטן שלי איני צריך דבר.

האמנם?

האם בתור חולים איננו זקוקים להתחשבות של הרופאי , להתחשבות של המורים בתור תלמידים, להתחשבות של הפקידים בתור לקוחות וכן הלאה?

עד כאן כשהחיים זורמים חלק.

ומה קורה כשיש משבר בחיים?

היום אנשים משלמים כסף טבין ותקילין על קבוצות תמיכה שנותנות להם את האהדה והתמיכה שהם זקוקים לה כדי ליצור בעצמם איזה שינוי (התנהגותי) לטובה.

[אהה, אתם אומרים לעצמכם. היא מטיפה לנו כמה טוב שיש קבוצות תמיכה. בסדר. נרשום זאת במחשב האישי שלנו ונזכור למקרה הצורך.]

אז לא זאת הנקודה.

קבוצות תמיכה כבודן במקומן מונח, ואינני מזלזלת בהן כלל. הן חשובות לנוף האנושי המודרני. הן גם חלק מן הטיעון שלי – שאדם זקוק לחברה לאהדה ולהתחשבות. ואם כל אחד צריך את זה, אז למה שלא נפרגן קצת לאחרים? כל אחד במינון שלו.

אז בואו ננסה להכניס סטנדרטים חדשים לתוך שגרת חיינו. בואו ננסה...

  • להיות אוזן קשבת לחבר במצוקה יכול לפעמים להציל פשוטו כמשמעו את החבר.

  • לתת מחמאה (אמיתית) לחבר/ה לעבודה או לשבח עובד/ איש שרות שנתן לנו שרות טוב, יכול לעשות לו את היום.

  • לשים לב כשהשכנה 'מדוכדכת' ולהביא לה עוגה או פרחים סתם כך כדי לתת לה הרגשה טובה. (היתה לי פעם שכנה כזו כששכבתי חולה זמן ממושך. היא טרחה להכנס מפעם לפעם ופשוט שאלה אם יש דברים שאני רוצה שהיא תקנה לי שלא נעים לי לבקש מאחרים. ובאמת היו כאלו דברים ונעזרתי בה. השכנה הזו עברה דירה לעיר אחרת לפני 8 שנים ואנחנו עדיין שומרות על קשר טלפוני עם בקורים פעם ביובל כששתינו פחות עסוקות. ותמיד יש לי פינה חמה בלב בשבילה).

  • נא לא לשכוח את בן/ בת הזוג, ואת הילדים. לא להתיחס אליהם כאל תוצר מובן מאליו. הם לא. וגם הם זקוקים לחיוך שלנו ולתשומת הלב שלנו.

  • איך אומרים? חיוך לא עולה כסף ושווה זהב.

  • כל המעשים הללו הם מעשים קטנים של יום יום והם יצמיחו את מי שיתמיד בהם להיות אדם מלא יותר, שמח יותר ועם תחושת ספוק עצמי. (כל זה מבלי לקחת בחשבון רווחים משניים כמו שפור תדמית וקבלת משוב חוזר חיובי מן הסביבה).

אז למי שרוצה, הדלת פתוחה. אני, למשל, כבר מנסה להיכנס בה.

 

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן