כיצד אנחנו פוסעים בשבילי החיים?

הישראלים אוהבים לטייל. אם תרדו לים המלח, או תעפילו למרומי הגולן, תמצאו אותם הומים מאדם. פקחי הרשות הופכים לפקחי תנועה, שפכי הנחלים לחניוני ענק, והנחלים עצמם למרכז דיזינגוף...

כולם (כמעט) יוצאים, כולם מטיילים, אבל לכל אחד יש דרך משלו.

יש אנשים שמתייחסים לטיול כאל כיבוש יעד. הם בוחרים במסלול, ומהרגע שבו הם יוצאים לדרך כל כולם שקועים ב"להגיע". הם רצים קדימה, מתעלמים מהנוף, רומסים צבעוני בודד שהנץ על אם הדרך. עיניהם נשואות הלאה, וכשהם מגיעים אל סוף המסלול (שעתיים לפני מה שהיה מצוין במדריך), הם נושמים נשימת רווחה – "עשיתי את זה!"

לעומתם עומדים אלה ששוכחים בכלל שגם צריך להגיע בסוף. הם פוסעים לאיטם, מריחים כל פרח, עוקבים אחרי כל פרפר וציפור, בוהים בנוף ומתענגים על קרינתה של השמש ועל משבי הרוח הקלילים. לעת ערב הם מוצאים את עצמם במקום לא מוכר, ומתחילים לרוץ קדימה (או אחורה) העיקר להגיע לאנשהו. אבל כבר מאוחר מידי...

הטיפוס המחפש יוצא בבוקר לטייל בנחל עמוד, הוא מגיע לחניון, אך רגע לפני שהוא משלם לפקח, הוא שומע ממטיילים שירדו עכשיו בנחל מירון שהנוף שם משגע. הוא מייד מחליף כיוון, אולם כשהוא מבין שמהנקודה הזאת צריך לטפס, הוא מחליט לנסוע למירון עצמה. המוסיקה ליד קבר רשב"י לא מוצאת חן בעיניו והוא ממשיך לצפת... המחפש ביקר בכל פינה ומקום, אולם מעולם לא זכה להשלים מסלול.

לעומתו עומד המטייל ה"עקבי". לא משנה איפה תשים אותו, לא משנה אם המים בגבים מעלי צחנה, ומכוסים בענני יתושים ויבחושים, לא משנה אם המסלול משובש והוא נופל ומועד בכל צעד... הוא ימשיך הלאה. כשמטיילים אחרים מזהירים אותו: "לא כדאי להמשיך מכאן, אין מה לראות." הוא מפטיר "עזוב. זו הדרך שלי, טוב לי ככה, אני לא מעוניין לחפש משהו אחר."

פורצי הדרכים הם אלה שאינם מוכנים לפסוע במקום שאי מי צעד בו לפניהם. הם מתחילים לטייל בשום מקום, וממשיכים בעקבות הרוח. אם הם לא נופלים לתהומות, או נעלמים במדבריות, מישהו צריך בסופו של דבר לחלץ אותם.

הנגררים לעומתם, צועדים לאן שמוביל ההמון. האנשים האלה אף פעם לא לבד, המוטו שלהם הוא "מה שטוב לכולם, טוב גם לנו" – טעם אישי? מה זה בכלל? המסלולים בהם הם צועדים כבר מזמן איבדו את ניחוח הטבע. נהרות של בני אדם זורמים בהם ומטנפים את המים. הציפורים עברו לקנן במקום אחר, ושאר בעלי החיים מסתתרים עד יעבור זעם.

יש מטיילים ששכחו את הגבול. הם נושאים תרמילים מאובקים, שערם פרוע וזקנם מדובלל. אין משפחה, אין חברים, אין עבר ואין עתיד – "מה לי ומי לי עוד? כנען."

וכנגדם העצלנים – "לקום? לצאת? למה לטרוח?" אותם לא תפגוש לעולם. הם שקועים היטב בכורסאותיהם הנוחות, ומחוברים כבאינפוזיה למסכים המרצדים.

***

ישנם עוד מטיילים רבים, לכל אחד אופי משלו, וטכניקות משלו. כל אחד שם את הדגש על נקודה אחרת, ולפיה בוחר את דרכיו. ישנם מטיילים אחראיים, וישנם כאלה "חפיפניקים", יש שפוסעים בעקבות מפות, ויש שבעקבות הרגש. יש שצועדים יחד, ויש שצועדים זה לצד זה, אבל לחוד...

כל מסלול מגיע אל סופו, כל יום מסתיים עם שקיעתה של החמה, וכשאנו עומדים לקראת סוף הדרך, אנחנו עוצרים לרגע ושואלים – אילו מין מטיילים אנחנו?

כיצד אנחנו פוסעים בשבילי החיים?

האם אנחנו יודעים וזוכרים לאן אנחנו רוצים להגיע, אך בו בזמן נהנים ממתנות הא-ל שמרפדות את דרכינו? האם אנחנו מבררים מהן הדרכים הטובות ביותר, וצועדים בהן בנחישות, אבל לא חוששים גם לעצור אם נגלה ששגינו? האם נשכיל להתייעץ עם בעלי הניסיון, לחפש נתיבים נכונים ובטוחים ולצעוד בהם בבטחה, גם אם לעיתים נמצא את עצמנו לבד. האם נשכיל להבין שחיפוש הדרך אינו יעד, אלא אמצעי שיעזור לנו לבחור במסלול נכון, ומידי פעם לשפרו? האם נבלה את חיינו בהזיות של עצלות? ומעבר לכל, האם נזכור שהחיים הם אמצעי למימוש התכלית ולא מטרה בפני עצמה?

ואולי... אולי כדאי לעצור כבר עכשיו. רחוק ככל האפשר מסופה של הדרך ולחשוב – "איך ולאן מובילה מפת החיים שלי?"