לאחרונה התחלתי לעבוד במעון לבני נוער הסובלים מפיגור שכלי.

במעון זה, רוב הדיירים סובלים מפיגור שכלי עמוק וקשה. רובם אינם מדברים, הם סובלים מעיוותים גופניים שונים וחלקם אף רתוקים לכיסאות גלגלים.

לא יודעת מה אתכם, אבל המראות שראיתי שם לא הרנינו את לבי, בלשון המעטה. בתור מישהי שחיה חיים די מוגנים, לא נחשפתי לדברים כאלה מעולם. היה לי קשה לראות את העיוותים החמורים, להריח את הריחות הלא נעימים ולשמוע את הקולות והצווחות הגולמיות של דיירי המעון.

כשהגעתי למעון בפעם הראשונה, הדחף הטבעי שלי היה פשוט לברוח משם. להימלט, להתרחק, לשכוח מזה ולא לשוב לעולם. אבל לא עשיתי זאת. לא עשיתי זאת, כיוון שהשכל גבר על האינסטינקטים. היו לי שיקולים פרקטיים (חיפשתי עבודה) וידעתי שהמעון הוא אפשרות טובה מבחינה זו. מבחינה הגיונית גם אמרתי לעצמי, שאולי אתרגל למקום ולדיירים. אחרי הכל, כבר עבדתי עם נכים ולמרות הקושי שהיה לי בתחילה לראות את נכותם, זה עבר, והתרגלתי ונוכחתי לדעת שהם בני אדם, בדיוק כמוני. אולי גם כאן זה יהיה כך?

חלפו חודשיים ובינתיים, עדיין לא התרגלתי. אני עדיין מתקשה להגיע לשם ולחוות את כל חושיי נתונים תחת מתקפה של השונה, האחר, המעוות. השיקולים הפרקטיים נותרו חזקים והם עדיין משאירים אותי במקומי, אולם הרהורי הבריחה עדיין ממלאים אותי בכל פעם שאני נמצאת שם. אחרי הכל, אמנם אני פסיכולוגית, אבל אני קודם כל בן אדם, ואולי יש דברים שאני פשוט לא מסוגלת להתמודד עמם. גם לי יש מגבלות ואני חייבת להכיר בכך.

כמה אוכל לסבול? האם בסופו של דבר באמת אתרגל, או שהקושי יצליח להבריח אותי הרחק משם?

כל זה נכון, אבל אני גם מאוד עקשנית. לכן, עדיין לא ויתרתי לחלוטין ואני עדיין בודקת את עצמי ואת הגבולות שלי – כמה אוכל לסבול, האם בסופו של דבר באמת אתרגל, או שהקושי יצליח להבריח אותי הרחק משם.

הבועה המוגנת בה אני חיה את חיי קורצת לי ומנסה להחזיר אותי אליה, כי בבועה שלי חמים ונעים. אבל בינתיים אני ממשיכה ב"מסע הדילוגים" שלי בין הבועה לבין החוץ, שהוא קצת פחות נעים וסימפטי.

מה שבטוח, המעון עשה לי טוב בכך שהבהיר לי עד כמה אני חיה חיים נוחים ונעימים: אני בריאה, יש לי מה לאכול ואיפה לגור. אני לא לבד, יש לי משפחה וחברים, יש לי עבודה. בסך הכל, אין לי על מה להתלונן. ובכל זאת, אני מוצאת את עצמי פעמים רבות כועסת או לא מרוצה. אני לא מרוצה כי משהו שתכננתי לא הסתדר, כי לא השגתי את מבוקשי, כי מישהו התייחס אליי בצורה קצת פחות יפה מכפי שחשבתי שמגיע לי. באותם רגעים, זה נראה לי מרגיז או מטריד מאוד. אבל המעון עוזר לי להכניס קצת פרופורציות לחיים.

העיקר הבריאות!

לאחר שהות קצרה למדי במעון, כאשר התחלתי לנסות להכיר את הדיירים ואת היכולות שלהם, הבנתי כי במובן מסוים, הם כמו תינוקות. לפחות, זו היתה הדרך שלי, בתור אם לילדה קטנה, להתחבר אליהם. רובם לא מדברים, רק משמיעים קולות. חלקם זוחלים, כמו תינוקות. חלקם מתקשים ברכישת מיומנויות מוטוריות שונות, כגון אחיזת מלקחיים (אחיזת אגודל ואצבע). רובם לא נגמלו מעשיית הצרכים ולובשים טיטולים. בדומה לתינוקות רכים, רבים מהם אינם מסוגלים למשימה פשוטה, כגון בניית מגדל מקוביות.

לכן, בכל פעם שאני חוזרת הביתה אל בתי הקטנה והבריאה, אני מודה לאלוקים על בריאותה ועל בריאותי. פתאום אני מבינה את כל אותן הסבתות שטענו תמיד ש"העיקר הבריאות!".

שבעת פלאי תבל

לסיכום, ברצוני לספר לכם על סיפור ששמעתי שממחיש יפה את כל הדברים שדיברתי עליהם:

קבוצת תלמידים התבקשה לכתוב רשימה ובה לציין מהם לדעתם שבעת פלאי העולם. היו ביניהם כמה חילוקי דעות, אך הפריטים ברשימה הבאה זכו לדירוגים הגבוהים ביותר:

  1. הפירמידות במצרים.

  2. הטאג' מאהאל.

  3. הקניון הגדול.

  4. תעלת פנמה.

  5. בניין האמפייר סטייט.

  6. כנסיית סט. פיטר.

  7. החומה הסינית.

בזמן שהמורה אספה את הפתקים של כולם, היא הבחינה בכך שתלמידה אחת עדיין לא סיימה את עבודתה. היא שאלה אותה אם היא זקוקה לעזרה עם הרשימה והתלמידה השיבה בחיוב. "לא הצלחתי להחליט, כי יש כל כך הרבה פלאים", אמרה.

"אם כך", אמרה המורה, "ספרי לנו מה האפשריות ואולי אנחנו נוכל לעזור".

הילדה היססה לרגע ואז הקריאה מה שכתבה, "אני חושבת ששבעת פלאי העולם הם:

  1. לראות.

  2. לשמוע.

  3. לגעת.

  4. לטעום.

  5. להרגיש.

  6. לצחוק.

  7. לאהוב.

הדממה שהשתררה בחדר היתה כה עמוקה, שניתן היה כמעט לשמוע את קולות הלמות לבם של הנוכחים.

הדברים שאנו מתעלמים מהם, כיוון שהם נראים לנו פשוטים ורגילים – הדברים שאנו תופסים כמובנים מאליהם – הם אכן מופלאים!

זוהי תזכורת עדינה לכך שאת הדברים יקרי הערך ביותר בחיים לא ניתן לבנות או לקנות.

וכל מילה נוספת – מיותרת.

אז תהיו בריאים.