מה פירוש הדבר לראות תמיד את חצי הכוס המלאה? ומה פירוש הרעיון להיות שמח בחלקך?

פירוש הדבר הוא לשמוח במה שיש לנו, ולא להתמקד במה שחסר לנו. ובמילים אחרות, להיות עניו מספיק כדי להשלים עם מה שקיבלנו.

כשילדיי היו תינוקות, הייתי אסירת תודה על כל יום שחלף והצלחתי לשרוד. שכן, הטיפול בילדים קטנים מתיש וכרוך בעבודה רבה. כעת, כשילדיי כבר אינם תינוקות, אני עדיין אסירת תודה על כך שאני מצליחה לשרוד. אולם זאת מכיוון שהכאב הוא בן לווייתי התמידי.

כשבני בן ה- 13, קובי, נרצח בידי מחבלים, הייתי בטוחה שחיי הגיעו לקצם. אולם, החיים מלאי הפתעות. במהלך השבעה, אישה אחת, אם לעשרה ילדים, ניגשה אליי ואמרה: "הבן שלך, בירך אותך בחייו בעצם קיומו, והברכה שלו תמשיך לשרות עלייך, גם לאחר מותו".

אחיה בן ה- 18 של אישה זו נהרג במלחמת יום הכיפורים. היא סיפרה לי שאמה אמנם סבלה, אך ידעה גם לראות את הצדדים החיוביים במותו של אחיה. לא ידעתי על מה היא מדברת, אבל רציתי להאמין לה.

וכעת, כשבני איננו בין החיים כבר למעלה משנה, אני מתחילה להבין למה היא התכוונה.

להשלים עם חוסר השלמות

בתורה כתוב שעם ישראל הוא עם מבורך. מה משמעות הדבר לגביי? כיצד המציאות המכאיבה לה נקלעתי, עשויה להוות ברכה עבורי? שאלה מציקה זו, אילצה אותי לבחון מחדש את מושג "הברכה".

כשאנו מתברכים אין פירוש הדבר שבהכרח, השגנו את מה שרצינו. פירוש הדבר שקבלנו "מתנה" ההולמת בדיוק את אישיותנו והמקום הרוחני בו אנו מצויים באותו הרגע וברוב המקרים, אם רק נרפה את אחיזתנו, במה שאנו חושבים שאנו רוצים, נוכל באמת להכיר ב"מתנה" וליהנות ממנה.

היכולת להכיר ב"מתנה", תלויה ביכולת שלנו לקבל חוסר שלמות, בנו ובזולתנו.

היכולת להכיר במתנה, תלויה ביכולת שלנו לקבל חוסר שלמות, בנו ובזולתנו.

היות וקובי היה בני הבכור, מלחמתי בחוסר השלמות הונחה בדרך כלל, במלוא כובדה, על כתפיו. כלומר, היה לי הרבה יותר קל לקבל את ילדיי האחרים כפי שהם וקשה הרבה יותר לקבל אותו כפי שהוא, זאת מכיוון שהוא הציב בפניי אתגרים רבים במיוחד.

לדוגמה, קובי יכול היה להיות עצלן להפליא ומעולם לא הרגיש לחוץ בזמן. הרגע הנוכחי היה כה חשוב עבורו, עד שמעולם לא הסכים לקלקל אותו על-ידי מטלות "מיותרות" כגון לימודים, שיעורי בית או קניות.

עם זאת, קובי לא תמיד היה עצלן. פעם אחת הוא ניקה מיוזמתו את כל הקרח הרב שהצטבר במקפיא, בכל פעם שביקשתי ממנו הוא השגיח על אחיו הצעיר והיה הולך ברצון מרחק רב, על מנת להביא לנו פיצה.

הנקודה היא, שהוא בחר מתי ובמה הוא רוצה להשקיע.

כאם, לא היה לי קל עם זה. ההכנות לחגים היו מתסכלות במיוחד, כיוון שהיה לי קשה להניע אותו לעזור לי. נהגתי לכעוס עליו, בעיקר כשראיתי את כל ילדי השכנים עוזרים לאמותיהם, כאילו היו נמלים קטנות וחרוצות.

ואז הייתי מתרגזת עוד יותר, כיוון שהרגשתי שהעצלנות שלו גורמת לי להיראות כאימא רעה.

לראות ברע את הטוב

כעת, במבט לאחור, אני סבורה שהוא הרגיז אותי כל כך כיוון שגם אני עצלנית, באופן די דומה לו.

אולם כיום, כשאנחנו מתכוננים לכניסת השבת ואינני יכולה לצעוק על קובי שיעזור, כשכאב הגעגועים אליו פוצע כסכין את לבי ללא הרף, עצלנותו נראית בעיניי מתנה. המאפיינים שלו, שנראו בעבר כחסרונות, נראים לי כיום כיתרונות, למרות שאני יודעת, שקרוב לוודאי הוא היה מתבטל במיטה, מנשנש חטיפים, ואני הייתי מתרגזת וצועקת עליו.

כמובן שאם הוא היה חוזר אליי בריא ושלם ואומר: "אימא, רק יצאתי לטיול, אני לא מת באמת", קרוב לוודאי שהייתי מתייחסת אליו כמו למלך במשך כמה ימים, אולי חודשים, אולי אפילו שנה. ואז, שוב הייתי מנסה לשכנע אותו שיעזור לנו, אבל לא, בשום אופן, לא הייתי כועסת עליו.

היום אני רואה את חוסר נכונותו לעזור מייד כשהתבקש באור שונה. היום אני מוכנה להודות במשהו שסירבתי להודות בו קודם לכן: היה צד חיובי בסירובו לקום ולעזור לי.

למעשה, הייתי יכולה ללמוד ממנו כיצד לחיות את הרגע ולא לדאוג מה יחשבו אחרים.

הייתי יכולה ללמוד ממנו איך ליהנות מהחיים, איך להירגע.

בקצרה, הייתי יכולה לקבל אותו יותר ולהבין, שזה האופי שלו. הייתי יכולה להיות אסירת תודה על כך שיש לי בן שהבעיות החמורות ביותר שיש לי אתו, הן חדר מבולגן ורמה מסוימת של עצלנות.

הדברים שגרמו לי בעבר לאבד את עשתונותיי מרוב כעס, נראים כעת שטותיים וחסרי משמעות.

למרבה הפלא, הדברים שגרמו לי בעבר לאבד את עשתונותיי מרוב כעס, נראים כעת שטותיים וחסרי משמעות.

ואני תוהה, האם יום אחד אוכל גם אני לקבל ולהשלים עם החיים שניתנו לי, חיים ללא בני הבכור והאהוב?

מדי פעם ישנם רגעים שבהם אני יודעת כי אלמד לקבל בברכה את החיים האלה, אוכל לראות את חצי הכוס המלאה ולשמוח בחלקי. אולם עדיין לא הגעתי לשם...