מה פירוש הדבר לראות תמיד את חצי הכוס המלאה? ומה פירוש הרעיון להיות שמח בחלקך?
פירוש הדבר הוא לשמוח במה שיש לנו, ולא להתמקד במה שחסר לנו. ובמילים אחרות, להיות עניו מספיק כדי להשלים עם מה שקיבלנו.
כשילדיי היו תינוקות, הייתי אסירת תודה על כל יום שחלף והצלחתי לשרוד. שכן, הטיפול בילדים קטנים מתיש וכרוך בעבודה רבה. כעת, כשילדיי כבר אינם תינוקות, אני עדיין אסירת תודה על כך שאני מצליחה לשרוד. אולם זאת מכיוון שהכאב הוא בן לווייתי התמידי.
כשבני בן ה- 13, קובי, נרצח בידי מחבלים, הייתי בטוחה שחיי הגיעו לקצם. אולם, החיים מלאי הפתעות. במהלך השבעה, אישה אחת, אם לעשרה ילדים, ניגשה אליי ואמרה: "הבן שלך, בירך אותך בחייו בעצם קיומו, והברכה שלו תמשיך לשרות עלייך, גם לאחר מותו".
אחיה בן ה- 18 של אישה זו נהרג במלחמת יום הכיפורים. היא סיפרה לי שאמה אמנם סבלה, אך ידעה גם לראות את הצדדים החיוביים במותו של אחיה. לא ידעתי על מה היא מדברת, אבל רציתי להאמין לה.
וכעת, כשבני איננו בין החיים כבר למעלה משנה, אני מתחילה להבין למה היא התכוונה.
להשלים עם חוסר השלמות
בתורה כתוב שעם ישראל הוא עם מבורך. מה משמעות הדבר לגביי? כיצד המציאות המכאיבה לה נקלעתי, עשויה להוות ברכה עבורי? שאלה מציקה זו, אילצה אותי לבחון מחדש את מושג "הברכה".
כשאנו מתברכים אין פירוש הדבר שבהכרח, השגנו את מה שרצינו. פירוש הדבר שקבלנו "מתנה" ההולמת בדיוק את אישיותנו והמקום הרוחני בו אנו מצויים באותו הרגע וברוב המקרים, אם רק נרפה את אחיזתנו, במה שאנו חושבים שאנו רוצים, נוכל באמת להכיר ב"מתנה" וליהנות ממנה.
היכולת להכיר ב"מתנה", תלויה ביכולת שלנו לקבל חוסר שלמות, בנו ובזולתנו.
היכולת להכיר במתנה, תלויה ביכולת שלנו לקבל חוסר שלמות, בנו ובזולתנו.
היות וקובי היה בני הבכור, מלחמתי בחוסר השלמות הונחה בדרך כלל, במלוא כובדה, על כתפיו. כלומר, היה לי הרבה יותר קל לקבל את ילדיי האחרים כפי שהם וקשה הרבה יותר לקבל אותו כפי שהוא, זאת מכיוון שהוא הציב בפניי אתגרים רבים במיוחד.
לדוגמה, קובי יכול היה להיות עצלן להפליא ומעולם לא הרגיש לחוץ בזמן. הרגע הנוכחי היה כה חשוב עבורו, עד שמעולם לא הסכים לקלקל אותו על-ידי מטלות "מיותרות" כגון לימודים, שיעורי בית או קניות.
עם זאת, קובי לא תמיד היה עצלן. פעם אחת הוא ניקה מיוזמתו את כל הקרח הרב שהצטבר במקפיא, בכל פעם שביקשתי ממנו הוא השגיח על אחיו הצעיר והיה הולך ברצון מרחק רב, על מנת להביא לנו פיצה.
הנקודה היא, שהוא בחר מתי ובמה הוא רוצה להשקיע.
כאם, לא היה לי קל עם זה. ההכנות לחגים היו מתסכלות במיוחד, כיוון שהיה לי קשה להניע אותו לעזור לי. נהגתי לכעוס עליו, בעיקר כשראיתי את כל ילדי השכנים עוזרים לאמותיהם, כאילו היו נמלים קטנות וחרוצות.
ואז הייתי מתרגזת עוד יותר, כיוון שהרגשתי שהעצלנות שלו גורמת לי להיראות כאימא רעה.
לראות ברע את הטוב
כעת, במבט לאחור, אני סבורה שהוא הרגיז אותי כל כך כיוון שגם אני עצלנית, באופן די דומה לו.
אולם כיום, כשאנחנו מתכוננים לכניסת השבת ואינני יכולה לצעוק על קובי שיעזור, כשכאב הגעגועים אליו פוצע כסכין את לבי ללא הרף, עצלנותו נראית בעיניי מתנה. המאפיינים שלו, שנראו בעבר כחסרונות, נראים לי כיום כיתרונות, למרות שאני יודעת, שקרוב לוודאי הוא היה מתבטל במיטה, מנשנש חטיפים, ואני הייתי מתרגזת וצועקת עליו.
כמובן שאם הוא היה חוזר אליי בריא ושלם ואומר: "אימא, רק יצאתי לטיול, אני לא מת באמת", קרוב לוודאי שהייתי מתייחסת אליו כמו למלך במשך כמה ימים, אולי חודשים, אולי אפילו שנה. ואז, שוב הייתי מנסה לשכנע אותו שיעזור לנו, אבל לא, בשום אופן, לא הייתי כועסת עליו.
היום אני רואה את חוסר נכונותו לעזור מייד כשהתבקש באור שונה. היום אני מוכנה להודות במשהו שסירבתי להודות בו קודם לכן: היה צד חיובי בסירובו לקום ולעזור לי.
למעשה, הייתי יכולה ללמוד ממנו כיצד לחיות את הרגע ולא לדאוג מה יחשבו אחרים.
הייתי יכולה ללמוד ממנו איך ליהנות מהחיים, איך להירגע.
בקצרה, הייתי יכולה לקבל אותו יותר ולהבין, שזה האופי שלו. הייתי יכולה להיות אסירת תודה על כך שיש לי בן שהבעיות החמורות ביותר שיש לי אתו, הן חדר מבולגן ורמה מסוימת של עצלנות.
הדברים שגרמו לי בעבר לאבד את עשתונותיי מרוב כעס, נראים כעת שטותיים וחסרי משמעות.
למרבה הפלא, הדברים שגרמו לי בעבר לאבד את עשתונותיי מרוב כעס, נראים כעת שטותיים וחסרי משמעות.
ואני תוהה, האם יום אחד אוכל גם אני לקבל ולהשלים עם החיים שניתנו לי, חיים ללא בני הבכור והאהוב?
מדי פעם ישנם רגעים שבהם אני יודעת כי אלמד לקבל בברכה את החיים האלה, אוכל לראות את חצי הכוס המלאה ולשמוח בחלקי. אולם עדיין לא הגעתי לשם...
(14) אנונימי, 31/3/2009 07:47
הכל לטובתינו
שרי המיוחדת!
עוררת בי משהו שלא היה בי לפני (או שהיה ולא שמתי לב) פתאום שמתי לב שלפעמים אנחנו שוכחים שכל מה שנעשה הוא לטובתינו!
צריך באמת לחשוב רק שנייה ואז נראה שאין שום דבר רע וזה שזה עצוב זה לא אומר שזה לרעתינו!
שנזכה לראות הכל באור חיובי באמת!
בהצלחה!
(13) אנונימי, 6/4/2008 13:33
חצי הכוס המלאה
כל כך הבנתי לליבך,גם אני שכלתי את בני בכורי (בן 10 במותו)...
ולא קל לראות את חצי הכוס המלאה.
אנחנו שואבים כוחות מהילדים האחרים ולמענם.
מאחלת לך שתצליחי לראות במהרה את חצי הכוס המלאה.
ושהקב"ה לא ינסה אותנו בנסיונות כ"כ קשים.
הרבה כוח...
(12) עדי דריבן, 29/2/2004 12:38
אשה יקרה, כמה כח אני שואבת ממך!
שרי נפלאה ויקרה, אין אנו מכירות ממש אך שתינו שייכות למשפחת השכול. את ודאי שמעת על סיפור משפחתי, משפחת דריבן. אך הקשר האחר שיש ביינו הוא דרך הפעילות המופלאה והבלתי רגילה שאת מארגנת באופן קבוע כבר מספר שנים לילדי, במחנה קובי.
אין לך מושג כמה כח אני שואבת ממך ומיכולת הנתינה העצומה שלך למרות, ואולי דוקא בגלל הכאב העצום שאת חווה על בנך. אני אמנם איבדתי בעל, ואני בטוחה שעצמת הכאב היא שונה. אני בטוחה שלאבד ילד, אין כאב חד ממנו. אני גם למדתי לראות את חצי הכוס המלאה. כשהבנתי שלילדי לא יהיה יותר אב אמיתי, ובראותי, עד היום, תמיד, את גודל כאבם על אבדן אביהם, אני מתחלחלת למחשבה שהם יאבדו גם אותי וכאב עז ובלתי ניתן לשינוי אוחז בי. אני מביטה בהם וליבי נמלא עצב וחוסר אונים. חשבתי עשרות פעמים על מה שאת מזכירה, על כעסים שלי עליהם, עקב מעשים "מרגיזים" שלהם ביומיום. אני מזכירה לעצמי שהם מתנה המופקדת בידי. מחשבה זו אינה מעודדת אותי אלא מעציבה אותי עד מאד. קשה ליישם זאת כי הכאב אכן עצום. קל להגיד... אני מצרה המון על טעויות שעשיתי עם בעלי על אך שאני מאמינה בכל ליבי שהקב"ה הוא זה שמכוון את העניינים בעולם ולא היתה לי שליטה על מה שקרה. כגון: לעצור אותו מללכת לזירת הארוע וכד' על כל ניווט החיים שלו ושלי. בכלל, המצב בארץ הולך ומחמיר והאמונה שלנו בה' נמדדת כל יום ויום. אני מתפללת תמיד שה' יתן לי כח להמשיך ושירעיף עלי עוד כוחות להאמין. הנה, הזוז מליבנה שנרצחו בליל שבת האחרון והותירו תינוקת בת שנתיים וחצי. קשה לי לעצור את דימעותי על מחשבה זו. מה חטאה הילדה?! אנו מתגוררים כיום בישוב שימעה, לא רחוק מליבנה. הארוע בכלל לא היה בשטחים. אלא בתוך הקו הירוק, ליד קיבוץ להב. לא רחוק מאיתנו. הארועים הקשים הללו משתדלים מאד לרפות את ידינו ולהחליש את עצמתנו ואמונתו ואני מרגישה שאני במלחמה כמעט יומיומית על אמונתי וכוחותי, שלא להישבר.
בכל אופן, שרי יקרה מאד, אני מעריצה אותך ובמיוחד מעריכה עד מאד את פעלך ואת דברייך המרגשים ושואבת מהם המון כח. ומודה לך עד מאד על המחנה המבורך שילדי כה אוהבים להיות בו ומצפים בכליון עיניים לכל חופשה ולמחנה הנפלא שיהיה בה. הם שומרים על קשר עם החברים מהמחנה ושואבים הרבה כח במפגשים הללו. אני חשה שאני שולחת את הילדים לידיים הכי טובות שיש ולצוות נהדר, יוצא מן הכלל שיוצא מגדרו על מנת לשמח את הילדים האלה. בע"ה, שלא תדעי יותר צער ושה' יקל על כאבך ותנוחמי את ומשפחתך.
באהבה ובהערכה רבה, עדי דריבן, שימעה
(11) רות וידאל, 20/2/2004 02:58
לחשוב חיובי
לחשוב חיובי זה
למנות את הפרחים בגינה
ולא את העלים הנושרים
למנות את רגעי החסד הפוקרים אותך
ולא את רגעי הצער והדאגת
בלילה - למנות את הכוכבים בשמים
ולא את הצללים סביבך
וביום למנות את חיוכים בפנים
ולא את הדמעות בעיניים,
ובכל בוקר של יום הולדת
למנות את הגיל במספר החברים שרכשת
ולא במספר השנים שצברת ,
וחשוב חיובי באופן כללי
זה לראות את חצי הכוס המלאה
ולא את חצי הכוס הריקה,
לחשוב כמה טוב עכשיו
ולא להיזכר בימים הטובים,
ולדעת למצוא את הטוב בכל רע
ולא את הרע בכל דבר טוב,
אם תמשיך לחשוב כך
גישתך לחיים תשתפר
ואולי גם יארכו ימיך מעבר למצופה,
זכור! אפשר כך ואפשר אחרת
בחירה בידך מבורכת
(10) אורלי, 6/2/2004 13:49
הזכות לראות את השיעור
ברצוני להביע הערכה גדולה לכותבת זו שיכולה לראות את החיים בכוס המלאה שלה אני איבדתי את אבי לפני כשנה וחצי והכאב הוא רב ולשמוע מאדם שמתעלה מעל הכאב שלו ומצליח ללמוד את השיעור שזומן לו זוהי גדולה בעיני ישר כוח והמון אהבה אורלי
(9) מורן, 1/1/2004 07:01
וואי..יפה ביותר
כל הכבוד,אני מאוד מעריכה אותך וחושבת שאת אישה חזקה.
כתבה יפה מאוד
שיהיה לך בהצלחה וחיים טובים
(8) רונית, 19/11/2003 13:34
אבל
אין לי מושג על איך אפשר לראות את הדברים אחרת... אני איבדתי אח והורי בן לפני שנתיים כיצד אפשר לנחם... הרי כל מילה כאן מיותרת וקשה אין שום נחמה ובטח לא תקווה אז...
(7) בצית, 16/10/2003 16:13
הסוד ל'אושר' הוא
להעריך את הדברים בעודם ברשותך. בדרך כלל, אנו מעריכים דברים כשהם כבר אינם. אם היינו מעריכים אותם בעודם קיימים ונהנים מהם, חיינו היו מצטיירים לנו יפים הרבה יותר.
אני מאוד מעריכה ומסכימה עם מה שכתבת. הייתי מאחלת לך שיהיה לך רק טוב, אבל בלי רע אין כזה דבר טוב.
בהצלחה בהמשך, בצית.
(6) טוביה, 15/10/2003 07:03
השכבות העמוקות יותר של חיינו
הצער העמוק הבלתי נתפס, כמו שזה נראה
לשירן, אמור להשקיע אותנו בתוך היגון האינסופי... עד לאבדון המוחלט... האמנם?
אשרי המאמין (עם כל המשמעות) אשר בכוחו
לקבל (עם הזמן) ולעכל את המוות והיגוןכחלק
בלתי נפרד מהחיים. אחרי הכל אנו נשארנו כאן, עם ילדים נוספים ומשפחה. צריך להמשיך לחיות.
(5) שירן, 13/10/2003 13:41
חצי הכוס המלאה???
היי שירי
קראתי את המאמר שלך וצמרמורת מסוימת עברה בגופי. אמא שכולה אין דבר יותר גרוע מן התחושה הרעה הזו.
ואומנם במאמרך את מדברת בצורה אופטימית ו"ורודה" לאור מצבך את מנסה להראות לבני האדם- האנוש איך לחיות עם שכול ועם אובדן אך את בעצמך עדין לא הגעת לרמה של לחיות באופן "מושלם" ולהסתכל על חצי הכוס המלא. אני כאשה / נערה בת 20 לא הייתי יכולה לתאר את עצמי בלי מישהו מבן משפחתי. זה פשוט לא נתפס,,,
אני רוצה לומר לך שאת לא חייבת מהומה לאיש ולמעשה גם לא לעצמך משום שעם אובדן בן לא ניתן לחזור לחיים שגרתיים ולו דומים למה שהיו לפני כן עוד בהיותו חי!
(4) שני, 5/10/2003 15:03
עוצר נשימה
מאוד אהבתי את הדרך חשיבה שלך ואני מסכימה עם כל מילה שכתבת.
עם זה שאני מסכימה אני לא תמיד מצליחה לחשב ככה... זה מצער אותי...
את נשמעת כמו בחורה ששווה להכיר.
הלוואי שהייתי יכולה להיות שם באותה תקופה ולתמוך בך.
מאחלת שתגיעי "לשם",
שני.
(3) ריקי, 1/9/2003 01:59
כנות
אהבתי שלא הפכת את בנך לקדוש ומושלם אלא תארת אותו כמו שהוא היה באמת. יהי זכרו ברוך. חזקי ואימצי
(2) פרומה קופפר, 31/8/2003 06:34
חצי הכוס המלאה
המאמר נגע לליבי.
היכולת למצוא נתיבי מחשבה חיוביים ולהציב מטרות כל כך נעלות במצבי חיים כל כך טראומטיים מעיד על תעצומות הנפש.
הלוואי ונוכל כלנו ללמוד מהלכי הרוח שאת מוסרת לנו והלוואי שאת אמא יקרה תזכי להגיע למטרה שהצבת בפניך.
יישר כוח על השיתוף ששיתפת את כלנו
היי ברוכה.
(1) מיכל ליברמן, 28/5/2003 00:00
מדהים איך מכל דבר אפשר להפיק טוב
שיהיה לך רק טוב בחיים ושלא תדעי עוד צער. אני מאחלת לך שתזכי להגיע לשם... "לעצום את עיניך ולראות את החיים בשלמותם, כמתנה שהוענקה לך" למרות מה שעבר עליך.