אולם הארועים של מלון פלאזה בירושלים היה מלא ב – 250 אמריקאים, אנגלים, דרום אפריקאים ואוסטרלים צעירים, לבושים בהידור. הארוע היה יום השנה ה - 20 להיווסדו של אחד מהמוסדות המובילים בארץ למדעי היהדות. המשתתפים היו כולם אקדמאים ואנשי מקצוע שהתקרבו ליהדות ועברו לגור בישראל.

אורח הכבוד, שר הקליטה והעליה דאז, יולי אדלשטיין, נע באי נוחות בכסאו. בעודו סוקר את הקהל, שהורכב כולו מאנשים שהגיעו לישראל ממדינות רווחה דוברות אנגלית, הוא תהה מה יאמר להם. הוא עצמו עלה מרוסיה, לאחר שנים שבהן נחשב ל"סירובניק", מסורב עליה, ולאחר עבודת פרך בגולאג שנמשכה שלוש וחצי שנים. מה יוכל לומר לאנשי מערב מפונקים אלה? אך כאשר קם לשאת את דבריו, הוא הפתיע אפילו את עצמו.

מר אדלשטיין פתח את דבריו בוידוי על חוסר הביטחון שלו מול קהל שלא עבר את התלאות שהוא עצמו היה מוכרח לעבור. הוא סיפר כיצד כאשר נכלא בידי הקג"ב, התפילין שלו לא היו עמו. אשתו הביאה לו תפילין לכלא מדי יום, אך הקג"ב סירב לתת לו אותם.

כשהחלה החקירה הרשמית, יולי סירב לדבר. הוא הסביר לחוקריו בקג"ב שהוא אינו יכול לדבר משום שלא התפלל שחרית כראוי, בגלל שאין לו תפילין. תוך שעה הובאו התפילין לתאו.

ביום סיום החקירה, הגיעה קבוצה של בריוני קג"ב לתאו של יולי. הקבוצה עטה על המקום, ומצאה את התפילין. שניים מהבריונים אחזו בו, ושלישי פירק את התפילין, וקרע את מגילות הקלף הקדושות לחתיכות, אל מול עיניו הדואבות של יולי.

"איך יכולתי שלא לבוא לישראל?" שאל את הקהל מר אדלשטיין בלהט. "הם קרעו את התפילין שלי! לא היתה לי ברירה, לא יכולתי להישאר בארץ כזו. אבל אתם", הוא הביט ישירות אל עיני האנשים הממוקדים בו, "אף לא אחד מכם היה חייב לעלות לארץ. אף אחד לא קרע את התפילין שלכם. ובכל זאת, אתם בחרתם לעזוב את הארצות שבהן הייתם חופשיים. לכבוד הוא לי להימצא בנוכחותכם".

חופש אמיתי

לפי היהדות, לכל בני האדם יש בחירה חופשית, אך רק בתחום מוגבל של בחירות מוסריות. לכל אדם יש "תיבת בחירות" יחודית משלו – בחירות מוסריות שהיא או הוא יכולים לבחור. זהו תחומו של החופש.

באי- רציחה, אנחנו לא מבטאים בחירה חופשית

סביר להניח שהשאלה אם לרצוח או לא, אינה רלוונטית לקוראי מאמר זה. על אף שהדיבר "לא תרצח" הוא אחד מעשרת הדיברות, בעומדנו על סף העולם הבא, רובנו לא נקבל אותות הצטיינות מיוחדים על שמירתה של מצווה זו. בהתחשב בחברה שממנה באנו, בערכים הבסיסיים שקיבלנו מהורינו, רצח אינו מהווה אופציה תקפה עבורנו (אפילו כש"חותכים" אותנו בזמן נסיעה). באי- רציחה, אנחנו לא מבטאים בחירה חופשית.

בקצה השני של הקשת, מעטים מאיתנו נמצאים ברמה האלטרואיסטית הנעלה, בה אנו תורמים את כל החסכונות שלנו לטובת ניתוח להצלת חייו של ילד שאיננו מכירים. רובנו לא ישקלו ברצינות את האפשרות של תרומת כליה לזר. אלו הן החלטות שנמצאות מעל נקודת הבחירה שלנו. הן אינן מעשיות מתוקף המציאות, בהתחשב במי שאנו כיום.

במימוש הבחירות המוסריות שב"תיבת הבחירות" היחודית של כל אחד ואחת מאיתנו, אנו ממלאים את היעוד שלשמו הגענו לעולם: להשתנות ולצמוח.

לכך מתכוונים החכמים כשהם אומרים שבסוף חיינו נישפט לפי בחירותינו. אדם שהינו אלטרואיסט מטבעו, שגדל במשפחה בה העזרה לזולת היא הנורמה, לא יקבל פרס על התנדבות שבועית בבית החולים המקומי. "לעשות מה שטבעי לנו", כשאנו שומרים על מעין סטטוס קוו (מצב קיים) רוחני הוא בגדר יציאה ידי חובה. אנו נמצאים כאן כדי להיאבק ולמתוח את הגבולות של עצמנו, להגיע אל מעבר לנקודת ההתחלה שלנו. ביסודה של כל בחירה אמיתית טמון מאבק.

ערך ראשון במעלה

לאחרונה נפטר אחיה היחיד של אחת מידידותינו, אלמנה מבוגרת. היא רצתה לשבת עליו שבעה בשכונתנו שבעיר העתיקה בירושלים, במקום בו מתגוררים כל ידידיה, וחיפשה דירה שתוכל לשכור. בעלי ואני החלטנו מייד שאנו רוצים להזמין אותה לשבת שבעה בביתנו. היה זה דבר שלא יעלה על הדעת עבורנו, שהיא תשב שבעה לבדה, ועוד תצטרך לשלם שכר דירה.

תגובתנו היתה מיידית ואוטומטית, תוצר של החינוך בבתים שמהם באנו, שבהם הכנסת אורחים ועזרה לזולת היו ערך ראשון במעלה, ושל החמלה שרכשנו במשך 50 ומשהו שנים של ניסיון חיים. רצוננו להזמין את ידידתנו המבוגרת והשכולה היה ביטוי אינסטינקטיבי של מי שהיינו. לא היה זה יותר ענין של בחירה חופשית.

עבור בתנו בת העשרה, מצד שני, השאלה אם להסכים להזמנת אשה מבוגרת זו היתה מסובכת ומאתגרת. היא זו שתצטרך לחלוק את חדרה ואת חדר האמבטיה שלה איתה. כבת עשרה הרגישה לפרטיותה, היא לא אהבה במיוחד את זרם האורחים שחלקו את חדרה רק לאחרונה, בחגים. היא אהבה עוד פחות אנשים מבוגרים ששאלו (מה שהיא מכנה) "שאלות חטטניות".

לא מדובר כאן בטוב הלב שקיבלנו, אלא בטוב הלב שרכשנו

בתי ישבה לשולחן המטבח מולי, והתחבטה בין רתיעה מלחלוק את חדרה עם אשה זו, ומשיכתה לרעיון עשיית מעשה חסד שבא מטוב לב. כך נראה תהליך של בחירה חופשית (כן, היא בחרה להסכים להזמנת האשה).

לא מדובר כאן בטוב הלב שקיבלנו, אלא בטוב הלב שרכשנו, בכך נמדד אדם. תנועה מוסרית כלפי מעלה היא ביטוי של חירות אמיתית.

המגדל נפל, האדם המשיך לעלות

יום לאחר התמוטטות מרכז הסחר העולמי, סיפר הניו-יורק טיימס את סיפורה של אשה נכה שהיתה מסוגלת ללכת רק בעזרת קביים, ועבדה בקומה ה - 64 של מגדל 2. חבריה לעבודה ניסו לשאתה במורד המדרגות. "הם נשאו אותי על כתפיהם במשך 5 או 10 קומות, עד שנגמר להם הכוח".

חבר נוסף לעבודה, שאותו הכירה רק בשם "לואיס" התגייס לבסוף לעזרת החבורה הנאבקת, הרים את האשה על כתפיו ונשא אותה בעצמו, כך סיפרה, והוסיפה כי "הטמפרטורה בחדר המדרגות היתה לפחות 35 מעלות צלסיוס".

לואיס נשא את האשה במורד 54 קומות במדרגות, ולא עזב אותה עד שהוכנסה בבטחה לאמבולנס.

באיזשהו מקום, בחדר המדרגות מלא העשן של מרכז הסחר העולמי, בחר לואיס להציל את חיי האשה

ה"לואיס" שהגיח מהבנין לא היה אותו האדם שנמלט ממשרדו שבקומה ה - 64. באיזשהו מקום בין הקומה ה - 54 וקומת הקרקע חווה לואיס את הבחירה החופשית ובחר בטוב. יתכן שהדבר לא התרחש בקומה ה - 54, כשהרים אותה על כתפו. יתכן שבנקודה זו פעל מתוך מניע אלטרואיסטי פנימי, וטבע הרואיסטי. יתכן שבשל טבעו לא היה מסוגל להתעלם מהאשה הנכה ללא ניסיון לעזרה מינימלית.

אך באיזשהו מקום, בחדר המדרגות מלא העשן של מרכז הסחר העולמי, כששריריו התחילו לכאוב, כשהוא חש בחום המחניק, כשהמשקל על כתפיו הכביד עליו יותר ויותר, ומאות אנשים מבוהלים נדחפו, חולפים על פניו, נמלטים על נפשם... שם, אולי בקומה ה - 34 או ה - 24, האינסטינקט הפך לבחירה, ולואיס בחר להציל את חיי האשה בכל מחיר.

הכתבה בטיימס תיארה ארוע נוסף, שהתרחש בקומה ה - 15, שם אמר אחד מאנשי צוות ההצלה ללואיס כי האשה נמצאת מחוץ לכלל סכנה, וכי הוא יכול להשאיר אותה שם, ולעזוב את הבניין בעצמו. בוודאי הדהד אחד מקולותיו הפנימיים של לואיס בראשו: "בטח, עשיתי כבר מספיק, אף אחד אחר לא היה עושה חצי ממה שאני עשיתי כדי להציל אותה. אפילו כבאי מקצועי אומר שזה מספיק". לואיס בחר לשמוע לקול אחר שאמר לו: "היא לא תימצא מחוץ לכלל סכנה אלא ברכב שיקח אותה למקום אחר, החוצה".

דקות מספר לאחר מכן, הבנין התמוטט.

ה"לואיס" שהגיע לעבודה אותו בוקר היה אדם דגול בפוטנציה. ה"לואיס" שהגיח ממרכז הסחר העולמי, מיוזע וכואב, היה אדם דגול. רק בחירות מוסריות מעצבות אותנו, ומוציאות מאתנו את המיטב.

הבחירה

אנחנו חיים בזמנים קשים ומפחידים, זמנים שמציבים בפנינו אתגרים גדולים, והרבה הזדמנויות לבחירה. לכל אחד מאיתנו יש את החופש לבחור בטוב. בחירותינו אינן צריכות להימדד בסולם של מעשים ראויים לפרסום. הבחירה במשהו שמעבר לנוחות הפרטית שלנו היא הרואית במהותה. כשאנחנו מותחים את הגבולות שלנו, אל מעבר למה שאנחנו באותו רגע, הרגע ההוא מגדיל אותנו, הופך אותנו ליותר ממה שהיינו.

הבחירה במשהו שמעבר לנוחות הפרטית שלנו היא הרואית במהותה

אם אין לכם נטייה טבעית לקרובים מבוגרים, התקשרו עכשיו לאותה דודה זקנה המתגוררת לבדה. אם יש בכם טינה גדלה והולכת לחברים או לקרובי משפחה שלא נהגו בכם כראוי, סלחו להם מייד. כשאין ודאות בחיים, מי יכול להרשות לעצמו לקחת סיכון ולאבד את מה שעלול להיות ההזדמנות האחרונה?

אם אתם חשים שאין לכם זמן להשקיע בקשרי חברות ישנים, שברו את הדפוס הזה באישיותכם וכתבו, ממש עכשיו, מכתב לידיד ותיק. כשמכתבים נושאים חיידקי אנתרקס מסוכנים, מדוע לא תשלחו מכתב מלא אהבה ואכפתיות?

אם אתם נוטים להשקיע יותר בהון הכספי שלכם מאשר במשפחתכם, הפכו, ברגע זה, את סדר העדיפויות שלכם. כשהכלכלה מתנודדת, הנכסים האמיתיים שלכם הם האנשים שאוהבים אתכם.

א-לוהים אומר לנו בתורה: "העידותי בכם היום את השמיים ואת הארץ החיים והמוות… ובחרת בחיים" (דברים ל, יט).

הבחירה בטוב היא הבחירה בחיים. זהו החופש האמיתי, החופש הנצחי.