בפרשת השבוע (בלק), בלק שולח שליחים לשכנע את בלעם לקלל את עם ישראל כדי למנוע מהם את כיבוש ארצו. בלעם מתנבא בלילה ונאמר לו שלא יעז לעשות זאת. בלק שולח הפעם משלחת יותר מכובדת ומציע לבלעם הרבה כסף. בלעם מתייעץ שוב בחלום עם אלוקים ומקבל אישור ללכת לבלק. לבסוף בלעם מברך את בני ישראל בהוראת הבורא, במקום לקלל אותם, בניגוד לרצונו וכוונתו של בלעם.

על הפרשה נכתב בספר הזוהר "שאין דבר בעולם שהאדם ניכר בו, אלא בזמן שפותח פיו. פיו מודיע לבני אדם מי הוא." (פירוש בעל הסולם, פרשת בלק, ע"מ ס"ג).

היהדות מייחסת חשיבות רבה לדיבור ולכל מילה שאדם מוציא בפיו. על פי הקבלה הבריאה מחולקת לכמה סוגי נבראים: דומם, צומח, חי ומדבר. החלק הרביעי לא נקרא אדם, או בן אדם, אלא מדבר. כלומר, עיקר הבחנתו של האדם מהחיה היא בכוח הדיבור שבו.

ואז נשאלת השאלה, כאשר אנחנו מפנימים שזהו עיקר המהות שלנו, מה עושים עם מהות זו?

האם נשתמש בכוח הדיבור שלנו על מנת לקלל, לרכל, להתלונן, להתלוצץ על אחרים, לבקר, לסכסך, לרמות, לשקר, להתרברב, להתנשא... או... שנשתמש בכוח הדיבור שלך על מנת לברך, לפרגן, לתמוך, לעזור, להראות אהבה, לעודד, להחמיא, להעביר חכמה, לחקור את האמת, לשאול, לעורר השראה, ללמוד וללמד ולעשות טוב בעולם?

ניתן ללמוד הרבה על אדם לפי דבריו ולפי האופן שבו הוא אומר את הדברים. הדיבור שלנו משפיע גם על עצמינו. איך תרגישו אם תאמרו לעצמכם "אני פחדן"? לעומת "אני מפחד לפעמים"? אותה אמירה בניסוח שונה יכולה ממש להשפיע על התפיסה שלנו את עצמינו ואת אחרים ועל התפיסה שלהם אותנו.

על מנת לחולל שינוי בעצמינו עלינו לחולל שינוי בשלושה רבדים של דיבור: האחד בדיבור הבלתי פוסק שרץ אצלנו בראש, השני בדיבור שלנו לעצמינו בקול (כן, מחקרים מראים שאנשים מצליחים מדברים לעצמם יותר), והשלישי בדיבור שלנו לאחרים.

אם נפתח את המודעות לדיבור הפנימי והחיצוני שלנו, ונתחיל לשים לב אליו, ונתאמץ בצורה מודעת לשנות אותו, אז יתחולל בנו שינוי מהותי בשפה שלנו, במהות שלנו, בתפיסה שלנו את עצמינו ובתפיסת אחרים אותנו.

מאמץ קל יחסית לעומת הרווח העצום שנוכל להרוויח. שווה להתאמץ...