לא נעים להודות. ממש לא, אבל כשאני לא מצליחה לקבל את מבוקשי בעוד מישהו אחר כן מצליח, המחשבה הראשונה שקופצת לי לראש היא "זה לא פייר!"
"זה פשוט לא הוגן!"

קנאה היא תופעה חברתית שקשורה בהישגים והישגיות, יש לה שורשים עתיקים ועמוקים שנטועים בסביבה המשפחתית בה גדלנו,
התחרות שלנו כילדים על תשומת הלב של ההורים שלנו, על הזמן שיכלו להקדיש לנו,
על דברים שרצינו ולא קנו לנו.

הטעות שלנו יסודה בחשיבה שאם הוא קיבל, גם אני צריכה, ואם הוא קיבל, לא יישאר די, אם בכלל, בשבילי.

אבל לא רק במשפחה קיימת תחרות, גם בקבוצה.
קבוצה מתגבשת מאוסף של פרטים יחידים. שלכל אחד עולם אישי-רגשי, לכל אחד שאלות זהות וסוגיות השתייכות, לכל אחד דרכי התנהלות אישיות ובין אישיות אחרות ושונות.
באופן הדרגתי, בתוך המרחב המשותף נוצרת דינאמיקה בין חברי הקבוצה.
הדינאמיקה יכולה להיות טובה ומיטיבה לחברים, אבל היא יכולה להתפתח אחרת,
יכולה להתעורר קנאה – בי או שלי, ושתיהן אופציות מסוכנות.
יכולה להתעורר השוואתיות – שתחשוף סוגיות כואבות של דימוי עצמי, ורגשות קשים שכרוכים בסוג של הרס – כי או אני או הוא…כאילו גורלו של מישהו נגזר.
ההתמודדות עם הדינמיקה הזאת, עשויה להיות מכרעת בהתפתחות הקבוצה, ומכרעת גם לגבי היכולת של המשתתף להתפתח בקבוצה, ולשפר את איכות חייו.

מנהיגים צריכים להיות מודעים לסכנות הקנאה, אפילו כשאנשים בקבוצה מסכימים באופן עקרוני שכל בני האדם ראויים לכבוד במידה שווה, ואפילו כשהם רואים במנהיגות שֵירות ולא שררה,
קשה להם לוותר: עינם צרה בהצלחתם של אחרים, הם מקנאים כי מישהו אחר זכה בכבוד שלדעתם הם עצמם ראויים לו יותר.

אי אפשר לנטרל לגמרי רגשות קנאה בקבוצה,
אבל צריך להיות מודעים לכך שהם קיימים.

"זֹאת עֲבֹדַת בְּנֵי-קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים" (במדבר ד':4)
"זֹאת עֲבֹדַת מִשְׁפְּחֹת הַגֵּרְשֻׁנִּי לַעֲבֹד וּלְמַשָּׂא".(שם,24)
"זֹאת עֲבֹדַת מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי מְרָרִי לְכָל-עֲבֹדָתָם בְּאֹהֶל מוֹעֵד" (שם ,33)
עבודת הקמת המשכן הסתיימה, ועכשיו הגיע הזמן לעבוד בו.
מי שיעבדו בו הם בני שבט לוי, אלוקים בפירוט מדויק אומר למשה איזה תפקיד תקבל כל משפחה,
ואילו כלים יקבלו, כדי שיוכלו למלא את התפקיד הזה: קבוצה אחת תהיה אחראית על כלי הקודש והחזרתם למקומם בסוף המסע. קבוצה אחרת תהיה אחראית על השירה- ועל הנגינה.
יהיו לוויים שיהיו אחראים על הכנת הקורבנות, יהיו כאלו אחראים על משא המשכן וכליו,
ויהיו גם אלו שקיבלו את הזכות לפרוש כפיהם ולברך את העם, "כֹּה תְבָרְכוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אָמוֹר לָהֶם".(שם, ו':23)

תומאס הובס (1588-1677) טוען שאדם לאדם הוא זאב. זאת ראייה של החיים כמערך של קונפליקטים, ניגוד אינטרסים ומאבק כוחני על משאבים. היא נובעת מתודעה של מחסור,
אין ולא יהיה מספיק לכולם. ויש תודעה של שפע, בה אדם לאדם אוהב, קבוצה שבונה יחסים בהם האנשים מרגישים שיש מספיק, ומי שנמצא שם יכול להבחין שדבר אחד לא בא על חשבון השני, אלא להיפך, ושאפשר דווקא לשלב כוחות ולהשיג עבור השניים את מה שכל אחד צריך,
וגם לחלוק במשאבים ולצאת מסופקים מעל ומעבר מבלי להתפשר ומבלי לוותר.

 אם יתנו ליצירתיים ולבעלי הרעיונות דרכים לבטא אותם,  אם יחלקו תפקידים בצורה כזאת שלכל אחד תינתן הזדמנות לתרום את תרומתו הייחודית. אם יראו לאנשים שמעריכים אותם באופן שווה,
ויעשה מאמץ למצוא לכל אחד רגע במרכז הבמה אפילו באופן טקסי.  תתפתח חברה עם אחריות, אכפתיות, ערבות הדדית, יוזמה, ונתינה.

תפיסת תחרות בתודעת מחסור,  מעכבת אותנו מלהצליח לממש את הפוטנציאל שלנו.

אין לנו ברירה אלא לשנות גישה.