בדף האחרון בספר ויקרא, לפני שממשיכים אל  הספר הרביעי מבין חמשת חומשי התורה,
אחרי היציאה מבית העבדים, והמעמד המרטיט של קבלת התורה, בו הועבר להם מפי משה מידע א-לוהי, מגיע השלב הבא, הפסוק שפותח את הספר הנוכחי:
"וַיִּקְרָא",
קול הקורא אליך לקום וללכת, ולעשות משהו.
לעזוב את אזור הנוחות,
את אזור הנכות,
וללכת קדימה.

הפרשה האחרונה בספר, פותחת במילים "אִם-בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" (ויקרא, כו, ג)
צריכים ללכת.
א-לוהים מבאר את ההשלכות של האקטיביות החיובית הזו:
"וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם ... וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת" (שם, יב-יג)
האדם נקרא מהלך, המלאכים מכונים עומדים,
כמאמר הנביא: "וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה".(זכריה ג, ז)
למלאכים, עם כל מעלתם,
אין יכולת אמיתית להתקדם ולהשתנות.
רק האדם הולך ומתקדם,
צומח ומתפתח,
ואפילו מתרומם ומתקדש.
המבט המדעי הרגיל על העולם,
פוסל אפשרות של התקדמות אמיתית,
"סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ, וְעַל-סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ".
"וְאֵין כָּל-חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ". (קהלת א, ו-ט)
רוח האדם פורצת את הגבול הזה,
ומבקשת ללכת קדימה.
לכן הציווי הראשון ליהודי הראשון הוא: "לֶךְ-לְךָ" (בראשית, יב, א)

אם נצלם את ההתקדמות בסלואו מושן, נוכל למפות שלושה שלבים:
הרגל נעתקת ממקום עומדה,
הרגל מרחפת באוויר,
הרגל מונחת על פיסת קרקע חדשה.
גם ברוחניות,
היכולת להתקדם תלויה קודם כל במוכנות לעזוב את המדרגה הקודמת.
לוותר על הנוח והמוכר, טוב ככל שיהיה,
ולהתקדם לשלב הבא,
השלב הבא הוא המפחיד מכל, הליכה דורשת לחפש ולהעיז, ואתה נמצא בסוג של ריחוף,
הקרקע שמוטה, היציבות מתערערת, יש כאן 'התאיינות' מסויימת –
יצירת חלל הפנוי מהמלאות העצמית הקודמת, שמאפשרת חתירה לנקודה הבאה.
בשאיפה אל ההתקדמות המתמדת נדרשת התמסרות אל הלא נודע, ומעבר דרך החלל הפנוי.
כאשר אנו מונעים מסקרנות לגלות מחוזות רוחניים חדשים, יהיה לנו קל יותר לעזוב את מה שכבר רכשנו.

רות המואביה ונעמי, שאל ספור חייהן נתוודע בשבוע הבא, בחג השבועות, הן נשים הולכות.
נעמי הגיעה אל מואב שלא ברצונה, חזקה עליה הייתה החלטתו של אלימלך בעלה, והיא נשאה בדומיה את הגזרות שניתכו עליה בזו אחר זו.
אך מיד כששמעה נעמי המוכה והשבורה, כי רוח אחרת נושבת ביהודה, היא קמה ללכת,
ורות, מחליטה ללכת איתה, איתנה בדעתה, לא שועה לשידוליה של נעמי להישאר במקומה הטבעי:
"וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ לָשׁוּב אֶל-אֶרֶץ יְהוּדָה".
והיא מצהירה נחרצות: "אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ"
ובסופה של השיחה "וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶם עַד-בּוֹאָנָה בֵּית לָחֶם"
וגם שם היא לא יושבת במנוחה:
"אֵלְכָה-נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים".
"וַתֵּרֶד הַגֹּרֶן וַתַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוַּתָּה חֲמוֹתָהּ".
רות יצאה אל הבלתי נודע, היא לא ידעה מה מצפה לה בסופה של הדרך,
היא לא ידעה שהיא הולכת להיות אמהּ של מלכות, אבל היא קמה והלכה.

רות מלמדת אותנו כי אי הנחת, הוא המצב הכי מעורר שקיים בטבע. אלא אם אתה בוחר להישאר שם, ולקטר.