רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

צמיחה אישית

לקום מכיסא הגלגלים: היהדות ונס הריפוי

י״ט בשבט ה׳תשע״ח י״ט בשבט ה׳תשע״ח 04/02/2018 | מאת צפורה פרייס

יש ברפואה משהו שלא ניתן לגעת בו, משהו שבדומה לתפילה, הוא עדיין מאוד ממשי ורב-עוצמה.

אינני יודעת מה לומר לאישה שגוססת מסרטן. היא טוענת שהיא לא עומדת למות. תוצאות המעבדה מראות שהיא כן. אני גם לא יודעת איך לחייך, כמו בעלה. נראה שחומרת המצב משפיעה עליי קשה יותר מאשר עליהם, או שאולי הם מצאו את הכוח הפנימי להתמודד.

כרופאה לעתיד, הטרגדיות של החיים נכנסות למשרדי מדי יום. אני פוגשת מגוון ומורכבות של היסטוריות רפואיות וסיפורי מחלה. כשהולכים ברחוב, קשה לתאר לעצמנו שלכל אדם שני יש סיפור של כאב לשתף. לא משנה אם אנחנו רופאים, שכנים או חברים, לעיתים קרובות קשה לדעת מה לומר. קשה לדמיין שעולם יפה זה שאלוקים יצר מלא בכל כך הרבה כאב.

אפילו לרופא, הכאב יכול לעיתים לכופף את הרוח האנושית. במפגש עם משפחה מתאבלת, נראה שההכרה באמת היא האפשרות ההגיונית ביותר. "אנחנו יכולים לנסות טיפולים אחרים, אבל קרוב לוודאי שהם לא יעבדו", אומרים הרופאים. האחריות לספק את העובדות הרפואיות היא מוגבלת. אפשר גם לומר, "הבחירה הבאה היא שלכם, אולם חשוב שתחליטו מה לעשות אם המחלה לא תיעלם".

לפי כל בדיקות המעבדה, האדם עומד למות. בחיבוקים מלאי דמעות, אנו יכולים להתאבל יחד עם האישה החולה, בשעה שהיא עדיין בחיים. אנו יכולים לחבור אליה בכאבה, למרות שלעולם לא נדע בדיוק מהי ההרגשה. ברפואה, לעיתים קרובות אנו רואים רופאים שהולכים בדרך שבה הם בולעים את רגשותיהם ושומרים על חזות אדישה. המוות הופך להיות עובדה רפואית. הצער הופך לסימפטום. זה אולי מנגנון הגנה, או אולי זוהי דרכו של הרופא להתמודד. אחרי שהם מבשרים כמות מסוימת של בשורות רעות, הלבבות הרפואיים נעשים עמידים מכדי לחוש בהשפעת המילה 'סופני'.

אולם, המציאות היא שקבלה של העובדות הרפואיות והכניעה להן גורמות יותר נזק מאשר תועלת. בגיל 10 אובחנתי כסובלת מהפרעה נוירולוגית נדירה, RSD. אדמומיות, נפיחות וכאבים עזים היו מנת חלקי. הייתי רתוקה לכסא גלגלים, ללא יכולת לזוז.

במשך חודשים, לא הייתה לי אבחנה וגם לא תקווה. הסריקות וצילומי הרנטגן לא סיפקו תשובות, והתרופות כמעט ולא הקלו על כאביי. לפי כל האינדיקציות הרפואיות, לא הייתה כל תקווה ורוב הרופאים היו תמימי דעים. הם נכנעו לעובדות היבשות והזדהו עם התסכול והצער שחשתי, לא יכלו למצוא לו מענה ודנו אותי לחיים במוסד סיעודי כשלא הצליחו למצוא תרופה. במשך חודשים, אף לא רופא אחד הציע לי מילות תקווה. בסיטואציה כזו, בעודי יושבת וכאביי הופכים אותי לנכה, משפחתי ואני באופן טבעי התחלנו גם כן לאבד תקווה.

כיום, כאשת מקצוע בתחום הרפואה, אני יכולה להבין מדוע הרופאים שלי נהגו כך. אולם יש ברפואה מרכיב לא מוחשי, משהו שלא ניתן לגעת בו. חלק קוראים לו אפקט הפלאסבו, היכולת של תרופת-דמה לספק הקלה אמיתית. אפקט זה יכול להתרחש כתוצאה מנטילת גלולת סוכר, אולם גם כתוצאה מהעובדה שיש לי את האוטונומיה לבחור את דרך הטיפול שלי, מתוך אמונה שדרך זו תעבוד. אני, עם זאת, מאמינה שההסבר המתאים יותר לגבי אפקט הפלאסבו הוא: תערובת של נס ואמונה. רופאים רואים ניסים כאלה מתרחשים מדי יום - האדם שלא היה אמור ללכת מתרומם לבסוף מכיסאו, האדם שעמד למות מוצא ריפוי, איבריי שהיו אדומים ונפוחים בתור ילדה, לבסוף מחלימים.

ההיגיון הרפואי טען שיש להתכונן לגרוע מכל, אולם החולה, ואולי גם הרופא, סירבו לוותר. אם הרפואה טוענת שאין תקווה, הגורל לא מקבל זאת. עדיין לא. והאמונה שהמרפא יגיע היה מספיק בשביל חולים אלה כדי שימשיכו להילחם על חייהם. היה זה מספיק כדי שמקרים אלה של ריפוי יתרחשו באורח פלא.

לו היו הרופאים נכנסים לחדרי בבית החולים עם תקווה מדהימה ואמונה מרוממת, לא היה להם הסבר מדעי שיגבה את החיוביות הזו. אולי היו מאבדים את האמינות שלהם לו אמרו "יש לנו אמונה". להודות על האמת, עדיף לי שיהיו לרופאים שלי מחקרים מבוקרים בתיקיות הממוחשבות שלהם, ולא אמונה בלבד, כשהם מזריקים לגופי תרופות המשפיעות על מערכת העצבים המרכזית שלי.

לזמן מה, כרופאה לעתיד, הזכרתי לעצמי את ההעדפות שלי וניסיתי להיות בקבלה אובייקטיבית של המציאות. אי אפשר להציל את השן; הסרטן סופני. זו פשוט עובדה, כך שאין טעם אפילו בשביב של אופטימיות במסירת הפרוגנוזה. שום מחקר מבוקר לא יכול להוכיח שאופטימיות מרפאה שן עם זיהום, אז מי אני שאומר שהיא יכולה?

התורה מלמדת אותנו, "מדבר שקר תרחק". בתרגום מילולי, פירוש הדבר שעלינו לעשות בדיוק מה שעושים רופאים רבים: לקבל את העובדות ולומר למטופלינו את העובדות בלבד.

אולם כשאני מתפללת, אין לי שום בדיקת דם שמוכיחה את קיומו של השם. אין לי שום צילום רנטגן של גן עדן. אולם תפילות אלה רחוקות מלהיות דבר שקר. כפי שמנסים הרופאים להבין על-ידי חקירת אפקט הפלאסבו, יש ברפואה משהו שלא ניתן לגעת בו, משהו שבדומה לתפילה, הוא עדיין מאוד ממשי ורב-עוצמה.

כבני אדם, יש לכל אחד מאיתנו את הזכות לדעת מהו המצב הרפואי שלנו. אם אנו רוצים את האמת האובייקטיבית, המלאה, הרופאים צריכים לספק לנו אותו. אולם כרופאה, או אפילו בתור כחברה, שכנה, או פשוט בת אדם, למדתי דרך היהדות שאמת ואמונה יכולות לדור בכפיפה אחת. גם ברגעי הייאוש, יש תקווה. למדתי זאת כשקמתי מכיסא הגלגלים שלי.

אפילו כשאנו שרויים באפילה, נוכל להרכין ראש ולהתפלל. מה שיקרה בעתיד עלול להוביל לעצב, אולם הוא עשוי גם להוביל לשמחה. בין אם אתם מתייחסים לאמונה כאל אפקט פלאסבו ובין אם אתם רואים אותה במונחים פחות רפואיים, כגון אמון באלוקים, התוצאה זהה: ריפוי הוא מצב רוחני.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן