בפרשת השבוע (ואתחנן) משה רבינו מבקש מהבורא להיכנס לארץ ישראל למרות שנגזר עליו שלא להיכנס. המדרש מציין כי בגימטריית המילה 'ואתחנן' נרמז מספר התפילות שנשא משה: 515. כלומר, הוא ממש ממש רצה להיכנס לארץ ישראל.

יחד עם זאת, רש"י כותב "אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם. אף על פי שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם." כלומר, למרות כמה שמשה רצה זאת, הוא לא ביקש זאת בזכות כל מה שעשה למען העם והבורא, אלא ביקש זאת כמתנה. למרות שלפי מעשיו היה אמנם ראוי להיכנס לארץ ישראל, הענווה שלו גברה על הרצון שלו להיכנס והוא לא ביקש זאת בזכות מעשיו.

בעידן שאנו חיים בו כיום, גישת ה "מגיע לי" נמצאת בכל מקום. מגיע לנו יחס יותר טוב ממי שמשרת אותנו, מגיע לנו שיאהבו אותנו, מגיע לנו קידום, מגיע לנו שיכבדו אותנו, מגיע לנו יותר כסף, מגיע לנו שיפנקו אותנו וישקיעו בנו ועוד הרבה דברים. והפרסומות ממשיכות ומעודדת את זה כי מגיע לחברות המפרסמות לקחת את כספינו כדי שנקבל את המוצרים והפינוק שבאמת מגיעים לנו וחיוניים לחיינו. ואנחנו מחנכים את ילדינו שמגיע להם הכל והם מתרגלים לחשוב כך.

לו רק נעצור ונחשוב על המחיר שאנחנו משלמים עבור תחושת הצדק של "מגיע לי": נעצור ונחשוב, האם באמת שווה להתעצבן על נותן שירות? האם שווה להילחם על מה שמגיע לנו, ובדרך לאבד חברים? האם שווה בשביל זה להיגרר לבתי משפט למשך שנים? האם שווה לי לוותר בשביל זה על ערכים יותר גבוהים, כמו זוגיות, אהבה, ילדים, שלווה, ענווה, זמן פנוי, אושר? נכון שיש אנשים שמנצלים אותנו מסביב, ונכון שלא תמיד אנו מקבלים את מה שאנו חושבים שמגיע לנו. אין זו קריאה להיות פסיביים, אלא רק לשים לב מה המחיר שאנחנו משלמים, לבדוק האם זה שווה לנו ולקבל החלטה מודעת על מה אנחנו נלחמים.

משה רבינו לא וויתר על הענווה שלו בשביל משהו שרצה מאוד, למרות שזה הגיע לו. היהדות מלמדת אותנו לוותר על תחושת ה"מגיע לי", על מנת שנעריך ונודה על כל דבר, על מנת שנהיה יותר מאושרים, על מנת שנהיה פחות מרוכזים בעצמינו ונתרכז יותר באחרים, כדי שנלמד לקבל קצת פחות ולתת הרבה יותר. אז... נקבל הרבה יותר ממה שחשבנו שמגיע לנו, אז נקבל יותר שלווה, יותר אושר, ונקבל את עצמינו במתנה.