בפרשת השבוע (בלק), בלק שולח שליחים לשכנע את בלעם לקלל את עם ישראל כדי למנוע מהם את כיבוש ארצו. בלעם מתנבא בלילה ונאמר לו שלא יעז לעשות זאת. בלק שולח שוב, משלחת יותר מכובדת ומציע לבלעם הרבה כסף. בלעם מתייעץ שוב בחלום ומקבל אישור ללכת לבלק. לבסוף יוצא שבלעם מברך את בני ישראל בהוראת הבורא, במקום לקלל אותם.

ניתן ללמוד הרבה מהפרשה הזו. קודם כל, למה לשאול שאלה פעמיים אחרי שכבר קיבלת תשובה ואתה יודע שזה לא כדאי לך? זה כמו לשאול את בת הזוג שלך בפעם השנייה אם אתה יכול ללכת עם חברים שלך למשחק כדורסל דווקא ביום שהיא בנתה על ערב רומנטי. ברור לך שגם אם תקבל בפעם השנייה תשובה חיובית, אתה תשלם על זה בסוף ביוקר...

אנחנו מכירים את זה הרבה, כשאינטואיציה שלנו אומרת לנו משהו, ואנחנו פועלים בניגוד לאינטואיציה ולבסוף הדברים לא יוצאים כמו שרצינו. כמו בלעם, גם אנחנו מוכרים את האמת שלנו עבור כבוד, כסף, הכרה, או רצונות אחרים שמניעים אותנו. ברור לנו יפה מאוד מה אנו צריכים לעשות וכיצד אנחנו צריכים לפעול ובכל זאת אנו בוחרים בדרך ההפוכה.

חלקנו חווים לפעמים סוג של מועקה, של לחץ, של ירידה באנרגיה, כשאנחנו לא בכיוון הנכון. זו האנרגיה שאנחנו משקיעים כשאנו הולכים בניגוד למי שאנחנו באמת ובמה אנו מאמינים. לעומת זאת, אנחנו מכירים גם את ההרגשה ההפוכה: תחושת שליחות, אנרגיה גבוהה ועשייה בשמחה. זה קורה כשאנחנו מחוברים לעצמינו יותר.

אחת הדרכים להתחבר לעצמינו, שמאוד מפתיעה היא דווקא דרך לפתח את הענווה שבנו. ענווה אמתית היא להכיר בכוחות שבנו, במתנות שקבלנו, ביכולותינו. הגאווה שבנו מנסה לדחוף אותנו למקומות שלא מתאימים לנו. הגאווה שבנו אומרת: החוזקות והיכולות שקיבלנו לא ממש מתאימים לנו ואנחנו רוצים לעשות דווקא מה שאחרים עושים או מה שנראה נכון לעשות לפי הסרטים, הפרסומות והתקשורת בכלל.

אם נכיר ביתרונות ובחסרונות שלנו וניתן ליתרונות להוביל ולפרוץ כמעיין שופע, החיים שלנו יהיו מלאי אנרגיה, שמחה ועשייה. לכל אחד מאתנו יש תפקיד שונה, עלינו לגלות אותו ולהתבטל במסירות אל מול התפקיד הזה תוך ניצול מלא של היתרונות והמתנות שקיבלנו. שום כסף וכבוד לא יחליפו את התחושה הזו של לחיות ביושרה עם מי שאתה, בלי התנגדויות, עם שמחה, ענווה וסיפוק.