פרשת השבוע (בהעלותך) מתחילה עם ציווי אהרון להדליק מידי יום את מנורת הזהב שבמשכן. מסופר על אהרון הכהן שהיה יחיד ומיוחד בזכות יכולתו להדליק את מנורת המשכן באותה התלהבות ותחושת קדושה בכל יום מחדש כאילו היה זה יומו הראשון בתפקיד.

אנחנו התרגלנו לחיות מריגוש לריגוש ומחפשים תמיד את החידוש הבא: את הבגד החדש, את הגאדג'ט החדש, עוד טיול, עוד מסיבה, עוד בילוי, עוד סרט עם אפקטים יותר מלהיבים. עד שאנו שוכחים ליהנות ממה שיש. והסטנדרטים עולים משנה לשנה. מספיק להסתכל על ההפקות של ימי ההולדת לילדים כיום כדי לראות איך הרף עולה. ואנחנו כל הזמן מחזקים את התופעה.

רובנו שוכחים את ההתלהבות הראשונית שלנו. חשבו איך היו נראות מערכות הזוגיות שלנו, לו היינו אוהבים עם אותה הרגשה כאילו זו הפעם הראשונה. איך החיים שלנו היו נראים לו היינו עונים לילדים שלנו באותה שמחה כאילו ברגע זה נולדו, לו היינו מתפקדים בעבודה כאילו זה היום הראשון שלנו, אם היינו נכנסים הביתה בסוף כל יום בהתרגשות כמו ביום הראשון שלנו בדירה.

כדי ליהנות מהרגע, צריכים להיות נוכחים ברגע הזה. צריכים לחוות אותו במלואו. החיים שלנו מורכבים מרצף של רגעים ובכל רגע אנו למעשה בוחרים איך לחוות אותו.

הרב עדין שטיינזלץ כותב בביאור נפלא שלו לספר התניא: "כבר אמרו שההבדל בין צדיק לרשע הוא למי מאלה אומרים: 'חכה רגע'. הצדיק אינו חייב לומר ליצר הרע 'לא' מוחלט, הוא רק אומר לו: 'חכה רגע'. והרשע אומר ליצר הטוב: חכה רגע...

אדם צריך לעסוק ברגע הזה שהוא עומד בו, על הרגע הבא הוא אינו צריך להחליט. אדם יכול לעמוד במאבק החיים משום שהוא אינו צריך להכריע מה יעשה במשך השנה הקרובה, אלא רק מה הוא יעשה ברגע הקרוב. אדם שיחשוב על כל משך החיים, לא יוכל להתמודד עם העומס, לא יקבל שום החלטה ולא יעשה שום מעשה. האחריות כבדה כל כך - שאפשר לשאת אותו רק לעוד רגע אחד. אבל רגע זה הוא מספיק, כיון שאת הרגע הבא לא צריך לקחת בחשבון".

אם רק נאמץ את הגישה של בחינת הפעולות שלנו כל רגע מחדש, של התלהבות, שמחה והתרגשות כמו של תחילתו של דבר חדש ומרגש, אז רגע ועוד רגע מצטרפים לחיים שלמים של אושר, חיוניות ושמחה. זה חייב להשפיע על כל התחומים בחיינו לטובה.