בפרשת השבוע שעבר (קדושים), נכתב "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ, וְלֹא-תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא.". רבי יוסף חיים (הבן איש חי), מקובל מהמאה הקודמת, שואל, לשם מה נכפל ציווי התוכחה? הרי אין מילה או אות מיותרים בתורה.

הרב ממחיש במשל על אדם שנשפט למוות על ידי המלך בדין גניבה. בעורמה, הצליח הגנב להוכיח שהמלך וכל שריו אינם נקיים מעוון גניבה ולכן טען, על מה דנים אותו למוות? על שגנב כדי להזין את משפחתו בעוד שהמלך ושריו גנבו בעברם ללא כל צורך אמיתי? המלך השתכנע וחס על חייו.

מתוך הסיפור אנחנו למדים שלפני שדנים אדם אחר לכף חובה, עלינו לבחון את עצמנו קודם. האם אני לא עשיתי טעויות כאלה בעברי? האם לא עשיתי טעויות דומות? האם אני באמת יותר טוב ממנו? האם יצא לי לעמוד בנסיון כמו האדם שלפניי? האם הגעתי לדרגה שלו שאני שופט אותו? איפה המקומות שאני נופל בהם כמו האדם הזה?

המטרה של השאלות אינה כדי להניא אותנו מהביקורת על המעשה. המטרה היא לעורר בנו חשבון נפש וענווה, כדי שנבין שאנחנו לא מושלמים, ואז נוכל להעביר ביקורת ללא גאווה, ללא התנשאות, ללא כעס, וללא שיפוטיות, אלא ממקום נקי של רצון להטיב עם האדם עצמו או עם הכלל. במצב כזה המילים שלנו יהיו אחרות, הטון יהיה שונה, כל הביקורת תהיה אחרת לגמרי מאשר אם נפעל כתגובה מיידית לסיטואציה.

כעת ניתן להבין את הפסוק. כפילות הלשון "הוכח תוכיח" מלמדת את האדם שלפני שהוא מוכיח את עמיתו הוא צריך קודם כל להוכיח את עצמו ורק אחר כך הוא יכול להיות בטוח ש "לא תישא עליו חטא", כלומר שלא יפעל ממקום של כעס או גאווה.

למעשה היהדות מצווה אותנו להוכיח את חברינו, אך בד בבד שמה דגש על הצורה והגישה שמתוכה נעשים הדברים. תרבות שבה ממהרים לשפוט אנשים אחרים, שממהרים לחרוץ גורלות, ממהרים לבקר ולהתרעם, ממהרים לדון לכף חובה, זו תרבות הרסנית, שבה אנשים מפתחים מנגנוני הגנה ותקיפה, ממהרים להתגונן במקום לקחת אחריות, ממהרים להאשים אחרים בטעויות שלהם, מפחדים ליזום ולנסות דברים חדשים, נרתעים מלהודות בטעויות, ועסוקים בלצאת צודקים.

לעומת זאת אם נפתח חברה שבה נבקר בלי דעות מוקדמות ונגיעות אישיות, נקשיב לצד השני, ננסה להבין את מקומו ואת מה שעבר עליו או שהוא מנסה להגיד, אם נודה בטעויות שלנו קודם, אם ננסה לקחת אחריות במקום להטיל אחריות, נוכל גם להיות בטוחים שאם מבקרים אותנו, זה לטובתנו, ונהיה פתוחים יותר להקשיב, ללמוד, לצמוח ולהשתנות.