רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

צמיחה אישית

להודות בטעות ולהתנצל

א׳ בניסן ה׳תשע״ז א׳ בניסן ה׳תשע״ז 28/03/2017 | מאת גל בעל הנס

חוסר בטחון וגאווה הם שני צדדים של אותו מטבע, שגורמים לנו להימנע מלהביא לעולם את כל היכולות והפונציאל שלנו- את מי שאנחנו באמת.

בפרשת השבוע (ויקרא), מתואר הקרבן שצריך להקריב נשיא אשר חטא. רש"י מפרש את הפסוק וכותב כי "אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, קל וחומר שמתחרט על זדונותיו". המשפט הזה חשוב מאוד להבנה, לצורך התפתחות אישית ולצורך ניהול מערכות יחסים תקינות ולחיים בחברה תקינה.

רש"י מתאר פה שתי דרגות של הודאה בטעות. הדרגה הבסיסית, היא להודות בטעות שנעשתה ללא כוונה תחילה ובשוגג. זו דרגה בסיסית, אך עדיין לא מובנת מאליה ולא לכולם קל להודות בזה. הדרגה היותר גבוהה היא להודות בטעות שנעשתה בכוונה ובזדון. כאן זה כבר יותר קשה, כי זה דורש התבוננות פנימית, הבנה שדרך החשיבה והפעולה שלנו לא היו נכונות, מה שמציב לנו מראה מול הפנים ודורש מאתנו שינוי פנימי בעצמינו. בזה כבר הרבה יותר קשה להודות.

אשרי הדור שמנהיגיו מוכנים להודות בטעות ולהביע חרטה כי המנהיגות בדרך כלל מייצגת את פני הדור. קל לנו הרבה פעמים להפנות אצבע מאשימה להנהגה, אך עלינו לבחון את עצמינו ככלל וכפרט, ולנסות לבדוק מדוע ההנהגה שלנו נראית כך..

זה נשמע ברור- אם טעינו, אז עלינו להודות בטעות ולתקן!

אז מה עוצר אותנו מלהודות בטעויות שלנו? מה מונע מאתנו להתנצל על טעויות שעשינו, אם בשוגג או בזדון? מדובר באותו נוסע סמוי שמחבל לנו בחיים בכל מיני צורות - הרי הוא האגו, או כפי שנקרא ביהדות יצר הרע, בקבלה "סטרא אחרא"- הצד האחר, הנפש הבהמית ועוד...

אצל כל אחד חוסר הנכונות להודות בטעות ולהתנצל יכולה לנבוע מסיבות אחרות. זה יכול להיות גאווה, אנחנו כל כך בטוחים שאנחנו צודקים תמיד שלא יכול להיות שאנחנו טועים. זה יכול להיות מהפחד מדעת אחרים עלינו בראותם אותנו בכישלוננו. זה יכול להיות מהפחד משינוי, כי אם נודה שטעינו זה אומר שעלינו להשתנות. אולי שנים של קבלת ביקורת הרסנית גרמו לפחד משתק מפני קבלת עוד ביקורת על זה שטעינו, ועוד...

לפעמים אנחנו מרגישים כל כך חסרי ביטחון, מול אחרים, מול עצמינו, מול העולם, שאנו מפחדים מה יגידו עלינו, מפחדים להגיד מה אנחנו חושבים, מפחדים להודות בטעויות ותוקפים כל מי שנכנס למרחב האישי שלנו. לכאורה זה נשמע הפך הגאווה. אך למעשה זו גאווה לכל דבר. כשאנחנו חושבים שלאחרים מותר לטעות ולנו לא, או שאחרים יכולים לדבר שטויות ואנחנו לא, או שחלילה יגלו שאנחנו בני אדם כמו כולם- זו בעצם גאווה. אם הייתה בנו ענווה לא היינו מנסים להציג דמות מושלמת ולא היה בנו פחד לחשוף חולשות וחסרונות.

הבעיה עם גאווה כזו שהיא הצד השני של המטבע של תחושת חוסר ביטחון היא שאנחנו הופכים להיות המבקרים הכי גדולים של עצמינו. כך אנו לא מרשים לעצמינו לטעות ולכן לא מרשים לעצמינו לנסות. וכשאנו מנסים להימנע מהביקורת שלנו כלפי עצמינו אנו גם נמנעים מלהביא לעולם את  כל היכולות והפונציאל שלנו- את מי שאנחנו באמת.

כשנלמד להודות בטעויות, שנעשו בשוגג או בזדון, כשנלמד להתנצל ולהודות בטעויות בפומבי, לתקן את הטעויות שלנו ונקבל אחריות על הטעויות שלנו, לקבל את עצמינו ואחרים ועדיין לשאוף גבוה תוך קבלת ההווה, נהיה משוחררים יותר, מאושרים יותר, מעיזים יותר והחברה שלנו תהיה עוצמתית יותר לאין ערוך.

ובנימה הזו, אני מתנצל בפומבי אם זה היה ארוך מידי או אם לא התחברתם למרות ההשקעה בקריאה!

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן