בואו נהיה לרגע אחד נח. בשלב מסויים בחייו השם קורא לו להכנס לתיבה גדולה עם אשתו ובניו ושלל חיות, כאשר בחוץ המציאות כולה משתנה לחלוטין. מבול גדול יורד במשך ארבעים יום וסירתו נעה ונדה על פני המים מעלה מעלה אל עבר ההרים הגבוהים. התיבה אטומה לחלוטין על מנת להגן על יושביה, אך גם אינה מאפשרת שום קשר עם המציאות שבחוץ.

לאחר מאה וחמישים יום, בהם נח היה מנותק לחלוטין ואינו יודע מה קורה בעולם שמסביבו, הוא פותח צוהר בתיבה ושולח דרכו את העורב לבחון מה קורה בחוץ. אך העורב, ממש כשמו, מעורבב כערב-רב של דמיונות ופחדים "ויצא יצוא ושוב עד יבושת המים מעל הארץ;" (בראשית ח ז). העורב, על פי רש"י, "הולך ומקיף את סביבות התיבה ולא היה הולך בשליחותו שהיה חושדו על בת זוגו". נח מבין שאינו יכול לסמוך על שיקול דעתו של מי שמוזן מיצרים, פחדים ודמיונות (מסכת סנהדרין ק"ח ב).

נח שולח את היונה, שהיא מהעופות הטהורים. כוחה של היונה הוא בהגיונה, והיא רואה את המציאות כפי שהיא. בפעם הראשונה היא חוזרת לתיבה כיוון שעדיין המציאות בחוץ סוערת והמים מכסים את כל הבריאה; "כי מים על פני כל הארץ". זו האמת הפשוטה. לאחר שבעה ימים נח שולח אותה שוב ואז היא חוזרת עם עלה זית בפיה. זה הסימן עבור נח שהמים ירדו מספיק, תם זמן החורבן והבריאה החלה שוב מבראשית. כמה לא מפתיע שבמילה הגיון ניתן למצוא את האותיות "יונה".

במציאות חיינו גם אנחנו יכולים לעיתים להתבלבל בדמיונות ופחדים כעורב, או לפעול מהאונה הקדמית שם נמצא מרכז החשיבה ההגיונית, המאוזנת, הטהורה, היכולת להפיק לקחים, להסיק מסקנות ולראות את המציאות בצורה ברורה ובוגרת, כמו היונה. בעצם בתוך כל אחד מאיתנו יש גם את העורב וגם את היונה, כמטאפורה לאופני חשיבה והתנהלות. השאלה הגדולה היא למי נאמין ועל פי מי נפעל.

בפסיכולוגיה המודרנית קיימות גישות רבות העוסקות בדרך בה פועלת החשיבה שלנו, וכיצד זו משפיעה על חיינו; מחד, חשיבה מדומיינת, המוזנת מראיית מציאות מעוותת המונעת בעיקר מפחדים וחרדות, המביאה אותנו לרגשות שליליים וקשים, ומכאן גם התנהגותנו תהיה בהתאם. חשיבה זו היא לרוב נוקשה מאד ואינה יכולה לראות את המציאות כפי שהיא. מנגד חשיבה הגיונית, פתוחה, גמישה שאינה נותנת לפחדים לנהל אותה, מאפשרת לנו להתבונן במציאות, או באמת שלפנינו ולהתמודד עם מציאות זו באופן שונה לחלוטין.

אחת מגישות אלו, גישת "העבודה" של ביירון קייטי, עושה אבחנה ברורה בין "האמת" לבין המחשבות המדומיינות, הלא הגיוניות ולא מציאותיות שמובילות אותנו לכאב, אכזבה, דכאון וייאוש. בספרה "לאהוב את מה שיש" המסכם את עקרונות גישתה ומדריך את הקורא כיצד לעבוד לפי גישה זו, מתמקדת ביירון בארבע שאלות יסוד אותן אנו צריכים לשאול את עצמנו כשאנו נתקלים במצבים הגורמים לנו את אותן תחושות. זהו הסימן עבורנו שמשהו באופן בו אנו מתבוננים במציאות לא עובד בשבילנו, ולהפך, גורם לנו סבל רב. העבודה מתחילה מרישום השיפוטים שלנו על מצב מעיק כלשהו בחיינו, בעבר בהווה או בעתיד, בדיוק כפי שאנו חושבים אותם. זה יכול להיות על אדם כלשהו שמעורב בחיינו או מצב כלשהו. דרך אותן "הצהרות" שמשקפות את הדרך בה אנו חושבים שאותו אדם צריך להתנהג, או המציאות צריכה להתנהל וכיו"ב אנו מגלים לאט לאט עד כמה הפער בין אותן מחשבות מעיקות וטורדניות לבין האמת גדול ורחב, ולפעמים אפילו נגלה על עצמנו דברים שבגינם המציאות מתנהלת כפי שהיא, בעוד שאנו דבקנו ב"אמת" שמעדיפה להאשים אחרים בכאב ובסבל שלנו. הפרדוקסים שאנשים מגלים על עצמם כשאני עובדת איתם בטכניקה זו בקליניקה תוך חקירה מעמיקה של האופן בו המוח שלנו יכול לתעתע בנו, מדהימים אותי ואותם כל פעם מחדש.

שאלות היסוד הן;

1.      האם זו האמת? האם מה שאני חושב שהוא "האמת" הוא אכן האמת בהתגלמותה?

2.      האם אתם יודעים בוודאות שזו האמת? איזה הוכחות יש לנו לכך שזו אמת אובייקטיבית ולא "עורב" שהתערבב לנו בראש עם פחדים ודמיונות, וגורם לשיפוטים שלנו כלפי המציאות להיות לא רציונלים.

3.      איך אתם מגיבים כשאתם חושבים את המחשבה הזו: לרוב התשובה היא סבל רב, קושי, פחד, לחץ, מועקה ועוד. זה הזמן לבדוק מה גורם יותר סבל; האמת  כפי שהיא בפועל או המחשבות הכפייתיות, המלחיצות והמטרידות שיש לנו לגבי אותו מצב אותו אדם. האם יש לי סיבה להרפות מאותה מחשבה, או סיבה אחרת, לא מלחיצה, להמשיך ולאחוז בה.  

4.      מי תהיו בלי המחשבה הזאת? כשאנו מגלים שהמחשבות שלנו מנוגדות למציאות אנו מבינים שאנו יכולים לחיות חיים הרבה יותר שלווים, גמישים, פתוחים ונינוחים ולהתמודד עם המציאות בדרכים יעילות בהרבה.

העבודה עם טכניקה זו, כמו גם עם טכניקות אחרות דוגמת ה- CBT  ונגזרותיה, עוברת דרך הצוהר אותו נח פתח להתבונן בעולם, ומאפשרות לנו לפתוח בחקירה עמוקה ואמיצה על העורב והיונה שבתוכנו; הדרך בה אנו מפרשים את המציאות, נותנים למחשבות החרדתיות או הטורדניות להפוך "לאמת" שלנו ולדבוק בהן. בתהליך זה אנו מאפשרים לעצמנו להיות בדיוק כמו נח, לא להסתפק בעורב המבוהל שמחשבתו נטמאה ומעורבבת בחרדות או דמיונות, אלא גם לשלוח החוצה את היונה ההגיונית והטהורה מכל אלו, ולראות "הכלו המים". נח איפשר לעצמו להיות בתיבה עוד שבעה ימים לאחר שחזרה היונה עם עלה הזית בפיה, עם בשורת המציאות, וכך גם אנו, באופן פלאי ומדהים בסוף תהליך עמוק זה נושמים עמוק, לוקחים את הזמן לעכל כיצד מחשבותינו אמללו אותנו לעיתים במשך תקופות ארוכות בחיינו, ומסתכלים החוצה דרך צוהר התיבה לגלות כי כלו המים ומשהו חדש מתחיל בתוך נפשנו פנימה ובמציאות החיצונית שסביבנו. עולם חדש נברא.