אנה יושבת מולי ובוכה בלי הפסקה. זה שוב הריבים המאוסים האלו עם אמה. היא רוצה לעזור לה, להקל עליה את חייה, אך אינה מצליחה. אין דבר שאנה לא ניסתה, אך אמה בשלה; לאחר שהתאלמנה, היא בחרה בבן זוג שלא מיטיב עמה, אך בשל פחדה להישאר בודדה אם תעזוב אותו, היא מאפשרת לו להתנהל כרצונו והיא מתוסכלת ומקנאה ואינה מעיזה לומר לו את אשר על ליבה. כל שיחה בין אנה לאמה מתחילה בכך שהאם משתפת את אנה בקשייה, בתה מקשיבה ומנסה לייעץ ולעזור אך האם לא רק שלא מוכנה להקשיב, ואלא גםיא מתפרצת עליה בזעם בלתי נשלט. כל הרגשות הקשים שהאם צוברת יוצאים בפיצוץ לא מבוקר על הבת שמרגישה שהעוצמות הללו מפרקות את נשמתה לרסיסים.

אנה בעצמה מתמודדת עם חיים לא פשוטים, והאנרגיה שהיא מוציאה על נסיונות הסרק   לעזור לאם מכלה את כוחותיה.

סוד קטן אך חשוב היא למדה מתוך פגישותינו;  להכיר בגבולות היכולת שלה. גילוי הסוד הזה שינה את חייה כמו גם את חייהם של רבים אחרים  שחיו עד לשלב מסוים בחייהם בתחושה מבלבלת שהם "סופר-מן": בעלי יכולות-על שמסוגלים להכל וכוחותיהם אינם כלים לעולם.  

גבולות היכולת?

כל אחד מאיתנו קם בבוקר עם הסוללה האישית שלו, ועמה הוא צריך להסתדר כל היום

האם זה לא הפוך מהמסרים שאנו מקבלים מכל עבר שאם רק נרצה מספיק אין דבר שאנו  לא יכולים להשיג? שאנו אמורים כל הזמן לרצות ולחלום ולהאמין ולהשיג?  אז כן, זה הפוך. יש גבולות ליכולת האנושית, ולכל אדם יש את הגבולות האישיים שלו; יש אנשים אנרגטיים יותר ויש פחות, יש אנשים עם סבלנות וסובלנות רבה יותר ויש פחות. כל אחד מאיתנו קם בבוקר עם הסוללה האישית שלו, והסוללה הזו צריכה להספיק לעבודה, לנהיגה, לגידול הילדים, לבית, לטיפוח הזוגיות, לקשר עם ההורים, להליכה לסופר, לדואר, לרופא, לבישולים, לקניות, לספורט, לימודים, תפילות וכל שאר מטלות החיים ו.... רגע – איפה אנחנו בכל מרוץ החיים הזה? מתי יגיע תורנו? האם יישאר אחוז אחד בסוללה למען דבר אחד או שניים שאנו גם צריכים לעשות למען עצמנו?

לסמארטפון שלנו יש מטען וכשהסוללה מתרוקנת ניתן לטעון אותה ואפילו יש היום לרובנו מטענים ניידים כך שאפילו חיבור לחשמל אינו הכרחי. סוללת המחשב שלנו נטענת בקלות כשהיא נגמרת, וכך גם זו של האייפד ושאר הגאדג'טים למיניהם. רק לנו, לבני האדם, עוד לא פיתחו אפשרות טעינה פשוטה כשהסוללה שלנו נגמרת.

ואז מה קורה כשאנו לא מכירים בגבולות היכולת שלנו? אנחנו שורפים אנרגיה יקרה על דברים שאין לנו שום יכולת שליטה עליהם או אפשרות לשנותם. אנחנו עלולים למצוא את עצמנו בקשרים מזיקים כי חשבנו שאם רק נשקיע עוד קצת נוכל ללמד את האחר, לחנך אותו, לשדרג אותו או לשנות אותו ומבזבזים זמן יקר מפז על פעילויות שסוחטות אותנו ולא מטעינות את הסוללה שלנו. אנחנו שוכחים להגיד: "לא, אני לא יכול", או "לא, זה לא מתאים לי", או "לא, לא עכשיו" או "אני זקוק לעזרה ואיני יכול/ה לעשות זאת לבד". אנחנו עוטים על עצמנו בלי מודע את חליפת הסופר-מן ומדמיינים את כוחות העל שלנו ולא מבינים מדוע בסוף היום או השבוע, החודש או השנה אנו סחוטים ומרוטים, מתוסכלים ועצובים, ולפעמים גם עצבניים ורגוזים ולא מגיעים למחוז חפצנו לחיים טובים ולשלום.

ברפואה הסינית מוכר המושג "ג'ינג" שפירושו "התמצית". ג'ינג הוא תמצית כח החיים הבסיסי שעמו האדם נולד, והוא הולך ומתכלה לאורך החיים בניגוד לצ'י, אנרגיה שאפשר לקבל מבחוץ באמצעות אויר, מזון ועוד. גם שינה טובה, מדיטציה, תפילה, התבודדות, שיחת נפש ועוד תורמים להתחדשות כוחותינו. המושג דומה ל"עץ החיים" על פי פירושו של המלבי"ם: "עניין עץ החיים הוא כפשוטו, שסגולתו היתה שהאוכל מפריו לא יראה מוות וחי לעולם... שהייתה לו הסגולה לעשות את הלחות שתתחדש בגוף על ידי המזון שיהיה כוחה כלחות השורשית הבאה מבטן ומלידה עד שלא ינוס ליחו לעולם ולא יזקין ולא יחלש...". (אוצר המלב"ים, ספר בראשית, ערך "עץ החיים"). אולם לרוע המזל, האדם לא אכל מעץ החיים, הלחות לא מתחדשת בגוף על ידי המזון, ואנו נותרנו עם הג'ינג, עם הכוחות שלנו אותם עלינו להכיר ולשמר על מנת שלא יתכלו שלא לצורך.

"תפילת השלווה" מכוונת אותנו במילים קצרות אך מדוייקות כיצד לשמור על כוחות יקרים אלו;

אלוקים

תן לי את השלווה לקבל

את הדברים שאיני יכול לשנות,

את האומץ

לשנות את הדברים שביכולתי לשנות

ואת החוכמה

להבדיל בין שניהם. 

אנה למדה את תפילת השלווה בעל פה וכיום היא כבר יודעת את הסוד. היא הוסיפה לתפילה זו משפט אישי מתהילים שמתאים לה ומחזק אותה: "אוֹדְךָ אֲדֹנָי אֱלֹהַי בְּכָל-לְבָבִי וַאֲכַבְּדָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם: כִּי-חַסְדְּךָ גָּדוֹל עָלָי וְהִצַּלְתָּ נַפְשִׁי מִשְּׁאוֹל תַּחְתִּיָּה" (תהילים פו יב-יג).   היא למדה לקבל את העובדה שהיא אינה יכולה לשנות את אמה, אלא רק להכיל אותה כפי שהיא בחום ובאהבה, ולא לכלות את שארית כוחותיה בנסיון נואל לשנותה. היא למדה להגיד "לא" למה שלא בכוחותיה, או לא קשור אליה, או לא באחריותה לשנות, ו"כן" לאותם דברים שקודם לא היה לה כח או אומץ לשנות, ובאותה מידה למדה לקבל ולכבד את גבולות היכולת של אחרים סביבה.

וכמו שקורה במצבים אלו למי שלומד ומתרגל את תפילת השלווה, פתאום היא שמה לב שיש לה הרבה יותר כח להיות מי שהיא רוצה ויכולה להיות בעולם הזה. שלמה ומדויקת עם עצמה, בקצב וביכולת שלה, הולכת צעד אחד צעד בטיימינג המושלם שלה על הגשר הצר מאד הזה, בונה כעת את חייה שלה, שומרת היטב ש"גנבי הזמן" או "גנבי האנרגיה" לא יתקרבו יותר לנשמתה, ירוקנו את הסוללה שלה מבלי שתשים לב, קשובה לכוחותיה ויכולותיה ולקצב פעימות לבה. 

לעוד בנושא הכרת היכולות שלנו וציפיות מוגזמות מעצמנו: למה לצפות כשמצפים יותר מדי.