שבוע שעבר היה חג שמחת תורה. ראיתי את כולם רוקדים עם ספרי התורה, שמחים בתורה. חשתי הערכה לעם הזה, שמסוגל לשמוח בהווה, למרות הבשורות הקשות של העבר והחרדה לגבי העתיד; אבל למרות שייכותי לאותו עם, לא הצלחתי בעצמי לשמוח. לא יכולתי להפסיק לחשוב על בני הזוג הנקין וילדיהם היתומים וגם על משפחות לביא ובניטה היתומות מאב - ופשוט כאב לי הלב. איזה זמן שמחתנו זה? איך אפשר לשמוח? לא התחברתי לזה.

אחרי החג, בעת שעמלו בעלי והילדים על פרוק הסוכה, התקשר בני הגדול חנינא מהישיבה שבה חגג את החג והזכיר לי שיש 'הקפות שניות' היום. רוקדים עוד עם התורה. אחזור מאוחר. תגידי לאבא שישאיר לי את הקרשים והסכך בחניה ואני אחזיר הכל למחסן כשאחזור. כן, יש לי גז פלפל. כן אני הולך עם חברים. די אמא תפסיקי. יש לי מפתח. תנעלו ותלכו לישון.

לא דאגתי. הלכנו לישון בערך ב-12. בעלי התקשר לחנינא לפני שנרדם, להזכיר לו שעוד הלילה יחזיר את הקרשים למחסן כדי שאף אחד לא ידרוס אותם בחושך בטעות. וגם, שיפרק את הסוכה הקטנה למעלה שנועדה לשינה בלבד. הוא ענה שכנראה יחזור כבר עוד מעט.

בשעה 5:00 התעוררתי ועברתי בין כל החדרים והמיטות, לבדוק אם כולם נושמים (מה, לא כל אמא עושה את זה?). ובשום מיטה לא מצאתי את חנינא.

ירדתי לחדר האורחים ולסלון ולא. הוא לא היה שם. חייגתי לפלאפון והוא לא ענה, גם אחרי 30 צלצולים. שוב חייגתי. אין תשובה. הערתי את בעלי והוא אמר מתוך שינה: הוא בטח הלך ללמוד כל הלילה עם איזה חברותא. תחכי עוד שעה וחצי לפני שתתחילי להילחץ.

אה, בסדר. לחכות שעה וחצי? בטח. אין בעיה.

מיד התחלתי לחייג שוב ולמלמל תוך חיוג: ה׳ אני יודעת שהכל בסדר. אני יודעת שאתה אוהב אותי ומגן עלי. אני בוטחת בך לגמרי ויודעת שאתה שומר על ילדי.

אבל בד בבד התגנבו ללבי מחשבות מטריפות: ועל הזוג היפה הנקין הוא לא שמר? ובדיוק ככה התחיל הלילה הנורא ההוא, לפני קצת יותר משנה, אצל משפחות פרנקל, שאער ויפרח. אני לא חזקה כמוה, כמו רחלי פרנקל. אני לא יכולה לעבור טרגדיה כזאת ולהמשיך לחייך ולחיות ולהרצות...

ואז שוב: ה׳ שמור על הילד שלי. הוא הצדיק במשפחה. הוא אוהב כל כך ללמוד את התורה שלך.

ואני חושבת: כך בדיוק נשמעות כל האמהות ב'שבעה' על בנם...

ואז אני שומעת הליקופטרים חגים מלמעלה ואפילו - נדמה לי - גם יריות מרחוק.

האצבע שלי מחייגת 100 ואני כבר חושבת מה להגיד ושהם יגידו: כן גברת אנחנו באמצע ארוע, יכול להיות שזה בנך שמעורב בו.

רגע לפני שלוחצת על 'שלח': מה הם יכולים לעשות עכשיו? ישלחו ניידת ויעירו את כולם ונילחץ ואז הבן יכנס ב-6 הביתה? הורדתי את האצבע מה'שלח'.

אבל לא. הוא אחראי כזה. הוא היה מתקשר אם הוא היה מחליט לשנות תוכניות. אולי אבד לו הנייד? למה הוא לא עונה???

אני שומעת את בעלי בכל זאת קם (כנראה חשש להיסטריה שלי) להסתכל בחלון כדי לראות אם הקרשים הושמו במחסן. לא. הם עדיין שם.

ובעודי מחייגת אל הנייד שלו חיוג נוסף החלטתי להגיד תהילים.

אני לא מהסוג שאומר תהילים. יש כאלה שזה מדבר אליהם. לא אלי. זה אמור להיות פתרון לכל מיני בעיות רוחניות וגשמיות גם יחד. לי זה רק מרגיש מוזר, מעורר רחמים ולא מובן. מילים של מישהו אחר שמכוונות לסיטואציות שלו. פתחתי בתחילת החלק שמכונה ״יום שלישי״ כי... יום שלישי היום, נכון? פרק נ״א.

״חנני אלוקים כּחסדֶך, כְּרֹב רחמיך מחֵה פשָעַי. ..כי פשָעַי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד...לךָ לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי״.

אני יודעת שאני לא צדיקה גדולה ויש לי הרבה מה לתקן. אבל אני מרגישה שאתה אוהב אותי למרות הכל. אף שלא מגיע לי ואתה לא חייב לי כלום, הבאת לי כל כך הרבה ברכה, אהבה, שמחה, הצלחה.

״הן אמת חפצת בַטוחות ובסתום חכמה תודיעני.״

פתאום כל כך התחברתי למילים. ממש בכיתי וחזרתי על ״בסתום חכמה תודיעני״. אין לי מושג מה לעשות ואיך לחשוב. תן לי רעיון.

״תשמיעני ששון ושמחה, תגלנה עצמות דיכיתָ. ...לב טהור בְּרא לי אלוקים ורוח נכון חדֵש בקרבי... אל תשליכני מלפניך ורוח קדשך אל תקח ממני. השיבה לי ששון ישעך...״

פתאום חשבתי על כל היום הזה שהיה לי קצת עצוב, למרות הגדרתו כשמחת תורה. עכשיו הרגשתי שבעצם, קודם לא הבנתי כלום לגבי השמחה הזאת. לגבי שמחה יהודית בכלל. השמחה היא על הקשר שלנו עם בורא עולם, על חיים בעלי משמעות, על היכולת להתחבר למציאות גדולה מאיתנו, לכח עליון שמנהל פה את העולם ועושה הכל לטובתנו. גם אם זה לא לגמרי נהיר וברור לנו. ופתאום הרגשתי שיהיה טוב. מה שיהיה. ושחס וחלילה אם יקרה משהו נורא אני אשרוד. כי אלוקים אוהב אותי ושומר עלי. לרגע, רק לרגע, הרגשתי שייכות וקשר עמוק לכל האמהות החזקות האלה בעם שלנו, ששכלו את בניהן על במת ההיסטוריה היהודית. במלחמות, בפיגועים.

ומיד אחר כך חדרה תקוה:

״הַצילֵני מדמים אלוקים אלוקֵי תשועתי, תרנן לשוני צדקתך... ה׳ שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך... כי לא תחפוץ זבח ואתֵנה, עולה לא תרצה״ .

אולי מספיק שהבנתי את הקטע? בבקשה, שלא אצטרך להקריב קרבן אמיתי. "זבחֵי אלוקים רוח נשבָּרָה, לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה״.

הלוואי שזה מספיק. שכל הצער הזה שאנו חווים על האסונות שקורים בעם ישראל יחולל שינוי פנימי מתוך הלב השבור. וגם אם לא יחולל שינוי מעשי, לפחות שנבין משהו חדש שלא הבנו קודם.

ושוב הדהד בלבי הפסוק: ״הן אמת חפצת בַטֻחוֹת״ אתה רוצה שנחפש את האמת גם כשהיא נסתרת.

״ובסתום חכמה תודיעני״. אנא, תגיד לי איפה הילד שלי!!!

פתאום הבזיקה בי התודעה, שאמנם חנינא לא נמצא במיטה שלו אבל גם השמיכה שלו לא נמצאת, ובתחילת הערב זכור לי שראיתי אותה (והתעצבנתי, כי במקום לסדר את החדר הוא שם הכל על המיטה וכיסה אותה בשמיכה). גמרתי מהר את הפרק: ״היטיבה ברצונך את ציון, תבנה חומות ירושלים״!

הנחתי את הספר ורצתי שוב למעלה, הפעם לסוכה הקטנה שפתחה חסום במזרן. העפתי את המזרן הצידה, ושם - בתוך הסוכה, על המיטה המתקפלת, מכורבל בשמיכה, הנייד מכוון על רטט למרגלותיו - ישן שנת ישרים ילדִי המגודל, בחורי בן ה-17, לא מודע כלל לחוויה המפעימה, הרוחנית, הכמעט-מיסטית אפילו, שעברה אמו במשך רבע השעה האחרונה. השעה היתה 5:15 לפנות בוקר.

אשקר אם אומר שבשקט עזבתי את החדר, כשאני מלאה שמחה פנימית אמיתית ושלווה נסוכה על פני. פרצתי בבכי, הערתי אותו וצרחתי עליו בלי להתבלבל. למה אתה בסוכה? למה לא החזרת את הקרשים? למה הנייד שלך על רטט??? הוא הסביר שקצת התאחר כי עזר להחזיר הביתה חבר שהשתכר, ואז חזר ברגל כי לא היו אוטובוסים, ולא רצה להעיר אותנו. נו.

אני בכל זאת בן אדם ולא אשתנה ברגע. אבל ברבע השעה ההיא, לפנות בוקר יום שלישי, הגעתי לאיזו תובנה על שמחה, על אפשרות לתקשר עם הא-ל, אפילו אם זה מתוך פחד, כאב, חוסר הבנה. ועל תהילים.

ואו. מעניין מה כתוב בפרק נ״ב.