שיעורי הפסנתר שלי התחילו כשהייתי בת שש, ונמשכו כל התיכון. אחרי שפגה ההתפעלות הראשונית שלי מהנגינה על כלי חדש, מצאתי את עצמי עורכת ניסויים בפסנתר, כשאצבעותיי חוקרות בסקרנות את המפתחות והצלילים. לא עבר זמן רק עד שגיליתי שאפשר ליצור מספר אינסופי של מנגינות והרמוניות, הרבה מעבר לאלה המצויות בספרי הנגינה שלי. ברגע שהבנתי שהפסנתר הוא כלי עוצמתי, שאפשר להשתמש בו כדי לטוות מספר אינסופי של סיפורים ורגשות, הוא הפך פתאום לאמצעי קסום.

התחלתי להשתמש בפסנתר כדרך לבטא את עצמי. הוא הפך להיות צורת הביטוי שלי. כשהייתי נרגשת, כועסת או נבוכה, הייתי פונה לפסנתר ומשחררת את רגשותי דרך הצלילים. התחלתי להלחין. השירים היו פשוטים, אך יצאו מהלב. הקומפוזיציות הפכו עבורי לדף, והקלידים לעט. שיריי פרצו מלבי, כמעט בלי שליטה.

המשפחה והחברים אהבו את המוזיקה שלי, ועודדו אותי לנגן בכל זמן אפשרי. הם אמרו שאני מעוררת בהם השראה, אבל אני אף פעם לא האמנתי להם. שיעורי התיאוריה עליהם גדלתי, הרגילו אותי לחשוב על 'כללים' מוזיקליים, ואני ידעתי שהקומפוזיציות שלי לא תאמו רבים מהם. כשאני כותבת שירים, אני מרגישה חופשיה לגמרי לשחרר את רגשותיי, בלי שום התייחסות למבנה או תיאוריה. אני לא מגבילה את עצמי ביותר מידי תשומת לב ל'דקדוק' של המוזיקה או לקומפוזיציה שלה.

בגלל שלא ניגנתי לפי הכללים, לא האמנתי אף פעם שהמוזיקה שלי מספיק טובה. איך יתכן שמישהו מקבל השראה ממוזיקה שאינה תואמת את הכללים, או אוהב אותה? הספק הזה המשיך לקנן בתוכי במשך כל שנות לימודיי, ואפילו במשך שנות הנישואין הראשונות שלי. אנשים היו מבקשים ממני לנגן להם, ואני הייתי נענית, אולם המציאות הייתה שהתביישתי בשירים שלי. אנשים היו מנסים לשכנע אותי להפיק דיסק, ואני הייתי מגיבה מיד בסירוב מוחלט. דיסק?! את מי זה יעניין חוץ מאשר את בני משפחתי וחבריי הקרובים? לא היה לי ספק שהשירים שלי פשוט לא "מושלמים מספיק" כדי לשתף בהם את העולם.

"הכישרונות שלנו הם מתנה מאלוקים. מה שאנחנו עושים בהם, זה המתנה שאנחנו מחזירים לאלוקים"

וכך, המוזיקה שלי נשארה במעגל החברתי המצומצם שלי, ואולי הייתה נשארת ככה לנצח, אלמלא נתקלתי בציטוט מפיו של מורה ומרצה דגול, ליאו בוסקאליה. ציטוט שהביא למהפך שלם בגישתי למוזיקה שלי בפרט, ולחיי בכלל. ד"ר בוסקאליה אמר פעם: "הכישרונות שלנו הם מתנה מאלוקים. מה שאנחנו עושים בהם, זה המתנה שאנחנו מחזירים לאלוקים".

ואז הבנתי שטעיתי. נפלתי לתוך התפיסה ההרסנית של החברה, שטוענת שרק המושלמים יכולים להצליח, ולזכות בכבוד והערכה. אנחנו צריכים להיראות מושלמים, להתלבש בצורה מושלמת וליצור תוצאות מושלמות, ושום דבר פחות מזה לא מספיק טוב.

יש סיבה למה כל אדם מקבל יכולות ונטיות מיוחדות משלו. הבנתי שאם אלוקים נתן לי את הכישרון הזה, ואני שומרת אותו לעצמי, זה מראה שאני לא מעריכה את המתנה המיוחדת שהוא נתן לי. הפחד שלי מחוסר שלמות נראה פתאום מטופש.

מהר מאוד גיליתי שאנשים לא מחפשים דווקא שלמות, אלא כנות ומקוריות. השירים שלי אולי לא תמיד כתובים על פי 'דקדוק' או קומפוזיציה נכונים, אולם כולם יוצאים מהלב, וכמו שהתורה מלמדת אותנו, דברים היוצאים מהלב, נכנסים אל הלב.

כעת אני מבינה שאני אמנם לא מסוגלת לעשות הכל, אבל אני יכולה לעשות משהו. היהדות מלמדת אותנו שבכל אדם יש ניצוץ אלוקי. התורה משווה את היהודים לכוכבים. מרחוק, הכוכבים נראים קטנים וחסרי משמעות - נקודות של אור. אולם במציאות, כל כוכב הוא כדור גדול של אש בעל כוחות ואנרגיה אדירים.

כל אחד מאתנו הוא כוכב, מישהו בעל כוחות מדהימים ליצור שינוי בעולם. לפעמים אנחנו מרגישים חסרי משמעות יחסית לשאר האנושות, אולם באמת, כל אדם ואדם ראוי להוקרה, הערכה וכבוד. אתם לא רק מוקפים בכוכבים, אתם כוכבים בעצמכם. אתם זוהרים. יש לכם את הכוח להשפיע על חייהם של אחרים, באמצעות התכונות והכישרונות הייחודיים שלכם. אתם חשובים.

מתוך התובנה הזאת, החל תהליך יצירת האלבום שלי. אחרי כמה שנים של עבודה, יחד עם תמיכה ממשפחה וחברים, Finding Forever יצא לאור, ובע"ה ישפיע על אחרים להאמין בעצמם ולהשתמש בכישרונות שאלוקים העניק להם.

האזינו ל"לוכד הכוכבים" מהאלבום של שרה דיוק, בוידיאו למטה.

הקישו כאן כדי לרכוש עותק של הדיסק Finding Forever.