הכל התחיל בשורה קצרה: "גילו אצלי סרטן", נעמה כתבה.

זה היה כמה ימים אחרי ליל הסדר, ואנחנו, שכניה לבניין, הבטנו במילים הפשוטות האלה בהשתאות ולרגע תהינו אם נעמה עובדת עלינו. במחשבה שנייה, בדברים כאלה, אנשים לא מתלוצצים.

חיכיתי יום ואז עליתי אליה: "נעמה, זה אמיתי?"
"כן", אמרה. "חורף שלם שאני משתעלת בלי הפסקה. הייתי בטוחה שזה שיעול טורדני שקשור למזג האוויר, אבל עכשיו כבר אביב, והתחלתי להשתעל דם, אז לפני פסח הלכתי להיבדק. התוצאות חד משמעיות".

אנחנו שכנות, אבל לא חברות קרובות. כל אחת בעיסוקיה. היא – בוקר בוקר יוצאת לעמל יומה, מתכננת ערים במקצועה, חוזרת בשעות אחר הצהרים המאוחרות ישר לדירה הקטנה והמשפחתית שלה. ופתאום השיתוף הזה, בפתיחות גדולה. פשוט ובלי להסתיר.

וכך החלה התקופה.

הפתיחות הזו אפיינה אותה לאורך כל הדרך: "את יודעת שלכל אחד יש בגוף תאים שיכולים יום בהיר אחד להפוך לסרטניים", אמרה. "זה רק עניין של מזל, למי זה יקרה".
"ואת זכית", אמרתי לה.
"כן", אמרה בחיוך, שעוד אגלה שהוא סימן ההיכר שלה. החיוך הגדול, שלא עזב אותה אף פעם.

"תשמע, תיכף שביעי של פסח, קריעת ים סוף, שעת רצון ענקית", אמרתי לאברהם בעלה של נעמה. "זמן לתפילות בפרט על הבריאות".
"שעת רצון? אני לא ממש מאמין בזה", הוא ענה בכנות.

בכימותרפיה הוא דווקא האמין. ואכן, הכימותרפיה עזרה. לפחות לזמן מסוים. הרופאים ראו נסיגה במחלה.
אחרי כל טיפול כימותרפי היו כמה ימים קשים. נעמה היתה שרועה על הספה, חסרת כוחות. ואז היו שבועיים טובים, כוחותיה היו חוזרים אליה והיא אפילו יצאה לעבודה. היה לה חשוב לפרנס, להיות עסוקה ומועילה. עד לטיפול הבא.

היא קראה כל מה שאפשר היה על המחלה שלה, על התרופות האפשריות, על הסיכויים, על תופעות הלוואי, הבדיקות והסטטיסטיקות. "היא קראה יותר מדי", אמהּ אמרה השבוע. והרופא באיזשהו שלב אמר לה חצי בצחוק: "את כבר לא צריכה אותי".
נעמה היתה פציינטית מוּדעת. המידע נתן לה תחושה של שליטה והבנה.

"נעמה מתכננת ערים, מתכננת לוויות, מתכננת הכל"

ובעוד נעמה נעזרת במידע, אברהם נאזר בגבורה. וביחד הם נהיו לרוב. לצוות. נעמה אמונה על הניהול והתכנון. אברהם עזר כנגדה, הכי עזר שאפשר.

"נעמה מתכננת ערים, מתכננת לוויות, מתכננת הכל", אברהם יאמר בשבעה.

הם פעלו יחד, כאיש אחד בלב אחד. מעריצים אחד את השני, דואגים זה לזו וזו לזה, וביחד הם דיברו על הכל ועשו הכל כדי לשמור על הבית, על המשפחתיות. הילדים היו בעניינים. הם ידעו. נעמה ואברהם לא הסתירו מהם דבר. כרמל בן השש ואביטל בת הארבע עמדו בראש מעייניהם כל הזמן.

כמה היה חשוב לה שהילדים לא יהיו הפקר. ששגרת יומם לא תשתנה. שהם ידעו מי מחזיר אותם מהגן ומבית הספר, בין אם זה היא, בימים הטובים שלה, או אברהם. או שסבתא תגיע מהקיבוץ בדרום, או הסבתא מהיישוב בצפון.
תורנות הסבתות היתה נוגעת ללב. רק לחשוב על אמא שרואה את בתה בסבלותיה ועדין שולטת בעניינים; ואמא שנייה, שרואה את בנה גיבור ואוהב כל כך. רק לחשוב על חמות אחת שרואה את כלתה וכוחותיה הכלים; וחמות שנייה הרואה את חתנה המופלא, שומר במסירות אין קץ על היקר לה מכל.

זה היה עוד יום עם סבתא, כדי שאבא יוכל לשמור על שגרה כלשהי ואמא תוכל להיות חולה

הן הגיעו מרחוק, האימהות של אברהם ונעמה. ותמיד עם אוכל ותמיד באופן קבוע ומסודר. הסדר היה חשוב בשביל הילדים. הייתי רואה את שני הקטנים משחקים בגינת השעשועים וסבתא שומרת עליהם. אפשר היה לחשוב שזה "עוד יום עם סבתא", אבל לא. זה עוד יום עם סבתא כדי שאבא יוכל לשמור על שגרה כלשהי ואמא תוכל להיות חולה.

אחרי כמה חודשים של טיפול-חוסר כוחות-התאוששות-עבודה-טיפול וחוזר חלילה, התרופה הפסיקה להשפיע. נעמה עברה לתרופה הבאה. וגם זה עבד, לקצת זמן. ואז לתרופה הבאה שהיתה יקרה מאד. ואז לעוד אחת. וגם התרופות נגמרו.

"זו מחלה, שכשהיא פוגעת בצעירים, היא קשה מאד", היא הסבירה. "בתור מבוגרת הייתי יכולה למשוך איתה הרבה יותר".

בין לבין היא נטשה את הקמח הלבן ואת הסוכר ואת החלב. והאמת, גם ככה היא היתה בחורה חובבת טבע, אקולוגיה ומזון בריא. כשיכלה, עוד היתה יוצאת לגינה ומטיילת בין הצמחים.

"חוביזה, ראית?" היתה מרימה איזה צמח. "חשבת שזה תות שדה? אז זהו, שהחוביזה השתלטה עליו. אבל זה גם אחלה", תלשה בעליצות כמה עלים.

ואני, השכנה. מה אוכל לעשות?
הורדתי מהבוידם את מסחטת המיצים כדי להכין לה מיץ מעשב חיטה ותפוחים. רציתי להתמיד בזה. ראיתי בדמיוני איך אני מעלה לה בכל יום כוס בריאות כזו. אבל פנטזיות לחוד ומציאות לחוד. אחרי כמה כוסות כאלה, המסחטה התגלתה כבלתי ניתנת לניקוי, ועלתה חזרה לארון הגבוה.

בהיותי מתכננת ארוחות עלובה, לא הצטרפתי לרשימת המבשלות והעדפתי את הספונטניות.
זה בסדר, הן הסתדרו בלעדיי. גדודי המבשלות שעשו דרכן במעלה מדרגות הברזל, השקיטו את הרעב, ונתנו תחושה של סדר, של חגיגיות אפילו. מדי פעם כשלא היה אף אחד בבית, הניחו את התבניות אצלנו למשמרת. ידי נשים רחמניות בישלו מעדנים למשפחה הקטנה והמתמודדת הזו. החסדים שעטפו אותה, כמה שרק היה אפשר.
מדי פעם הטלפון שלי היה מצלצל ועל הקו תושבת כלשהי, בת הישוב:

"יקרת, זה בקשר לשכנה שלך… אני מטפלת בשיטת ה-#$%^&, ונראה לי שאני ממש אוכל לעזור לה. עם מי כדאי לי לדבר בנוגע?"

בסופו של דבר, עיקר תפקידי התמצה בלהיות שכנה. החצר המשותפת היוותה כר לאינטראקציה יומיומית. אברהם, בשובו מהלימודים/ סידורים/ הבאת הילדים מהגן/ עוד טיפול בבית החולים, עוצר וקולע כמה סלים לפני שהוא נכנס שוב לדירה. שני הילדים המתוקים, קופצים וקופצים על הטרמפולינה הגדולה, ומדי פעם שמחים לקבל מנה מהאוכל שהכנתי לילדיי. וכמובן, עמדתי על המשמר כדי למנוע מהילדים שלי לריב עם כרמל ואביטל (על מה הם רבו? בעיקר על טריטוריה).

"תפסיק מיד. תוותר. אמא שלהם חולה", אמרתי פעם אחת. אבל נימוקים מצפוניים לא מתאימים לכל אחד, בפרט לא לילד שוחר צדק כמו שלי, והצטרכתי להיות יצירתית ולגלות אמצעים נוספים כדי להסיח את דעתו. רק לא להכביד עוד יותר על אברהם ונעמה. לתת להם את האוויר הזה, של ילדים משחקים לבד בחצר.

התחלתי להקדיש לה את השיעור השבועי, פרוטקציה דלה, שיכולתי לעשות עבורה כעורכת השיעור. בכל שבוע התנוסס שמה בסוף הדפים: "רפואה שלמה והחלמה מהירה לנעמה בת יפה". נשים קוראות את ההקדשות הללו ולוקחות אל הלב.

נעמה לא ביקשה. השיעורים השבועיים שמפיחים בי חיים, לא היו ה"דלק" שלה, אבל אני יודעת שהיא ידעה. אנשים סיפרו לה. הלוואי ועצם הידיעה, ששמה נישא על שפתותיהן של נשים רבות, ציירה נקודה בהירה נוספת בתמונה הכללית.

תשעה חודשים חלפו. מאז נתגלתה המחלה, נעמה עברה טיפולים מפרכים, מפוררים. אני, להבדיל, הריתי. ובעוד אני חוזרת מבית החולים עם בת, תינוקת טרייה, חיים חדשים, בצד השני של הקיר, נעמה הלכה ונדמתה לציפור. רזה, כמעט שקופה, ולמרבה הפלא היא יפתה מאד מאד. כאילו העיקר שבה פרץ החוצה, מנפנף הצידה כל מה שטפל. כשעוד היתה יוצאת מהבית, הייתי רואה אותה מרחפת בחצר,

כמעט מתעופפת לה, לכיוון הסטודיו לקדרות של שכנתנו הדסה פרומן. תחת ידיה הסתחררו האובניים וכלי חימר יפהפיים החלו להגיע לדירה הקטנה, בצבעי אדמה וטבע, בוהקים תחת מעטה הגלזורה.

"ציפור קטנה שלחה לי נוצה", כך כתבה. והיא עצמה כמו נוצה ברוח

יום אחד העלתה לדף הפייסבוק שלה תמונה של זוג כוסות שהכינה ועליהן רישום עדין של ציפור. "עלוית ירוקה", רשמה את סוג הציפור על כוס אחת ו"חטפית" על השנייה. "ציפור קטנה שלחה לי נוצה", כך כתבה. והיא עצמה כמו נוצה ברוח.

עוד חורף עבר. לעבודה היא כבר חדלה מלנסוע. את הדבר המדהים שמעתי לאחר שנפטרה - חברות למקום העבודה ליוו אותה לטיפולים וסעדו אותה גם בביתה וקולגות שלה תרמו למענה ימי חופשה שלהם, שלא נוצלו.
כך, בעודה שוכבת באין אונים על הספה, המשיכה נעמה לקבל משכורת מלאה ותנאים סוציאליים. והביורוקרטיה שכרוכה בקבלת קצבת הביטוח הלאומי נחסכה מהמשפחה.

פסח הגיע. שנה בדיוק מאז קיבלו אברהם ונעמה את הבשורה. מצבה לא נהיה טוב יותר. ופתאום היא הגיעה לבית הכנסת יפה, לבושה ומאופרת.
"כמה שמחתי לראות אותך בתפילה!" דפקתי אצלה והבאתי לה זר עלי רוקַט שצמחו בגינה. היא חייכה. נשמה את ריחות העלים הירוקים. "חזרו לי הכוחות", אמרה.
"מצאו עוד תרופה?"
"לא, האמת". הפתיחות הרגילה שלה. "אבל אני עושה דיקור סיני וזה עוזר לי לכאבים, ברוך השם. לא חשבתי שאגיע עד פסח, אבל אני כאן".
אכן, כאן ומלאת תקווה. ראיתי אותה רוקדת באושר בהכנסת ספר התורה החדש של משפחת פרומן, לעילוי נשמת הרב מנחם עליו השלום. ה', שמור עליה. הרב מנחם, תשגיח גם אתה.

הם כל כך קיוו שבהגיע הכוחות המחודשים, תיעצר גם המחלה.

"החלטנו לעבור דירה", אברהם אמר לנו. "צפוף לנו כאן. המשפחות שלנו מגיעות על בסיס קבוע כדי לעזור וצריך מקום לישון. הכיוון הוא למצוא מקום גדול יותר ולעבור ביולי, בעזרת השם". ואני הצטערתי כי הרגשתי שזו זכות לגור לידם.

"נעמה", הבריק במוחי רעיון יום אחד. "אני לא משהו בבישולים אבל אני כן יודעת לכתוב ולערוך. תרצי שאכתוב, מפיך?"
"בשביל מה?" התעניינה, בעודה שוכבת במיטה ואני התבלבלתי לרגע: חשבתי שכבר אין מזור למחלתה.
"את יודעת, כשאני כותבת לעצמי, אני יודעת שהילדים שלי יום אחד יקראו וידעו על החיים שלי ועל התפילות שלי עליהם…" ניסיתי.
"זה לא כל כך מדבר אלי", חתכה בחיוך. "אני פחות אוהבת לדבר ויותר אוהבת את הקרמיקה.
וחוץ מזה, יקרת", נעצה בי מבט מוכיח, "אני לא הולכת מפה כל כך מהר".

זה היה זמן קצר לפני מותה.

בשבוע שעבר ראיתי את אברהם חוזר עם הילדים. עייף מאד.
"מה נשמע?"
"המצב בטטה", אמר.
"נעמה בבית חולים. ניתוח. כל מיני תופעות לוואי של המחלה. אני מקווה שהיא תחזור הביתה הלילה".

והיא חזרה, מנותחת וכואבת ודואבת. לא רצתה להישאר בבית החולים. שמעתי את הדהוד מדרגות הברזל תחת רגליה. נעמה באה הביתה. הלב שלי רעד. "תגיד אם צריך משהו", אמרתי. אבל תכל'ס, מלבד בני משפחתם, כל כך הרבה מאנשי הישוב המדהים שלנו התגייסו למענם. מה נשאר להצטרך? רק נס. ואריכות ימים. שני דברים שבהם קצרה ידינו, כולנו.

בבוקר הוא צלצל. "תוכלי לעזור לי במשהו"?
טסתי לשם.
"אם לא קשה לך, אני צריך מחית שעוזרת לנעמה לעיכול", אמר והגיש לי חצי שקית שזיפים מיובשים. "תשרי אותם יום שלם במים חמים ואז תרסקי".

השריתי.

יום קשה עבר על כולם. משכך הכאבים שאברהם הזריק לנעמתו פעל לשעה קלה בלבד. כרמל ואביטל היו חסרי מנוחה. למרות כל הנסיבות המקלות, אברהם לא ויתר. הוא השכיב את הילדים עם הטקס הקבוע ועם שירת "הנני מוכן ומזומן". ביחד הם ספרו עוד יום מספירת העומר; היום ה-18. ח"י ימים יקרים של חיים. יום הזיכרון לחללי צה"ל ירד על הארץ.

בשלוש לפנות בוקר התעוררתי. כמה לא אופייני לי. אבל פשוט שמעתי את נעמה. מעבר לקיר העבה, שלא מעביר קולות אף פעם, פתאום שמעתי אותה נאנחת. כל נשימה שלה היתה אנחה מיוסרת. ה', מה נהיה מהשכנה שלי, אישה צעירה וסקרנית ויפה וחכמה ואוהבת ואמא ורעיה?

יהודי הוא כמו בצל, רבי נחמן אמר. שכבותיו מתקלפות ממנו אחת אחת ובסוף נשארת הדמעה. ונעמה, שכבותיה הלכו והתקלפו ממנה וכל שנותר היה האנחה.

נשארתי ערה ונשמתי איתה. שיר למעלות, אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי. חיכיתי איתה שהבוקר יעלה ואנחותיה יירגעו.

התכנון היה לשלוח מוקדם את השיעור השבועי למנויות של פרשה ואישה, שיעור ליום הזיכרון. הרבנית ימימה דיברה בו על שבריריות החיים. על המתנה שבאריכות הימים. כשאנשים צעירים מתים, העולם צריך לחזור לתוהו ובוהו, אמר הרבי מפיאסצנא לאחר שבנו נרצח בשואה. זו נסיגה, הרי. לא זו כוונת הבריאה. הרבנית לימדה על השכול. על נדב ואביהוא, שני בניו של אהרון הכהן, שחוזרים אליו מתים, לאחר שנשרפו בבגדי הכהונה, מדיהם. על אהרון הכהן, אב שכול, שרוף מבפנים. ואני ערכתי וערכתי וערכתי את השיעור, וחשבתי על נעמה ועל נשים חולות, שנשרפות בהקרנות ובטיפולים.

הגעתי לסיום השיעור, להקדשה הקבועה: רפואה שלמה והחלמה מהירה לנעמה בת יפה. התלבטתי כמה רגעים. רפואה? החלמה? האם לא נגזרה הגזירה? וכמה היא סובלת! לכמה רחמים היא זקוקה, האישה הצעירה והיפה הזו! אבל היא כל כך מקווה. כל כך נאחזת בחיים. אין לי רשות להחליף את ההקדשה. השארתי את המילים כמות שהן. ה' כבר יסדר את האותיות.

טלפון נכנס מהרבנית ימימה. "יקרת, הכל בסדר עם השיעור? צריכה משהו ממני?" "תיכף אני מסיימת את העריכה ושולחת את הקובץ", אמרתי. "אבל ימימה…"
"כן?"
"לא עצמתי עין. השכנה שלי, החולה… היא סובלת כל כך. וכאילו נפתח לי תדר אליה, שמעתי את הנשימות שלה והן כל כך מיוסרות".
"זו המחלה הארורה הזו, שמנַוֵולֵת כל כך", שפכה הרבנית את חמתה.
"ואם השכנה כבר שומעת את הנשימה של החולה, תארי לעצמך את בן הזוג. זו מחלה אנטי נשית, מחרבת את הנשיות.
בעל לא אמור לשעל את אשתו, לקנח אחריה. הוא אמור לראות מולו אישה".

אחת הקוראות שלנו הייתה מגיעה למחלקה האונקולוגית בבית החולים ומאפרת את הנשים החולות, נזכרתי. דואגת שכל אחת תראה ציפורניים מטופחות ומעט סומק על הלחיים. מבקשת להשיב רוח נשית בגוף התשוש.

אמרנו פרק תהילים, הרבנית ואני. ובינתיים, שעות הבוקר עברו באיטיות. מכיוון הדירה של אברהם ונעמה שמעתי אנשים. ראיתי שם את מלכה המלאך, תושבת היישוב. כל השנה היא עמדה בקשר עם המשפחה ובפרט עם הילדים. ראיתי את חוה, הרופאה המומחית לריאות, שעם היוודע דבר המחלה, ערכתי היכרות בינה לבין נעמה. אברהם והילדים היו. גם ההורים.

רגע, השזיפים! שלחתי את השיעור ונכנסתי למטבח, לרסק את השזיפים ששהו כל הלילה במים. והנה אני רואה בחצר את שכנתי הדסה פרומן והיא נראית מוטרדת.
"מה, הדסה?"
"אולי יש לך אבקת גבס?" היא שאלה. "אני רוצה להכין משהו לנעמה".
האמת, היתה לי שקית של גבס. כבר שנתיים שאני מתכננת לעשות איתה משהו והנה הגיעה שעתה. תרמתי בשמחה.

הדסה נכנסה להכין את תערובת הגבס והמים וראתה אותי עם הבלנדר והמחית החומה. "זה לנעמה", הסברתי. "לעיכול".
"היא כבר לא תצטרך את זה", הדסה אמרה בפשטות, למודת ניסיון. לפני שנתיים בלבד בעלה, הרב מנחם פרומן, השיב את נשמתו לבורא לאחר שהתמודד עם סרטן.

הייתי גמורה מעייפות. "רק לנוח קצת", הודעתי ונכנסתי למיטה.
בזווית העין עוד ראיתי על הטרמפולינה הגדולה בחצר את כרמל ואביטל, ילדיהם של אברהם ונעמה, מקפצים בחדווה. הנשימות של נעמה שוב חדרו את קיר הבטון העבה והפעם הן היו חלשות בהרבה. כבר לא אנחות, כמו לפנות בוקר. זו היתה יבבה. איך היא עברה את הקיר אין לי מושג.

כבר למדנו: צער הנשים הוא צער השכינה. השכינה היא הביטוי הנקבי של ה' בעולמו, כך הסבירו לי פעם. במדרשי החורבן, השכינה מתוארת כאישה לבושת שחורים שהולכת בדרכים ובוכה על חורבן ביתה. ואני עצרתי והקשבתי ביראת כבוד לשכנתי בת ה- 34, שגופה כבר לא היה לה לבית והיא עברה שנה כל כך מטלטלת וכואבת והבנתי שזה מה שאני שומעת. את בכיה של השכינה.

שעה לאחר מכן מלכה המלאך תדפוק בדלת ותגיד "ברוך דיין האמת".

בעוד שעות ספורות, כשיתחיל יום העצמאות, היא תעמוד בהר הרצל ותדליק משואה לתפארת מדינת ישראל, אבל עכשיו היא פשוט שכנה עם לב גדול, שמבקשת לחלוק את הצער ולפרוס אותו לפרוסות קטנות, קלות יותר להכלה. הדסה פרומן תבוא ותספר שהם הספיקו. הם הספיקו להכין את הגבס ולהטביע בו את טביעת כפות ידיה של נעמה לצד כפות ידיהם של הילדים.

"הם עוד חשבו לעבור דירה ביולי", נזכרתי.
"זו דרכה של הנשמה", הדסה תאמר.
"ככל שהיא מתעלה, היא רוצה להתפשט מכל המלבושים הגשמיים שלה והכל מרגיש לה מחניק ולוחץ. לכן נעמה רצתה בית גדול ובעצם הנשמה שלה כבר שאפה לחופש ולמרחבים".

חוה, רופאת הריאות, תשב ותכין את כל המסמכים ותחתום על תעודת הפטירה. היא, שידעה להשיב לנעמה במטבע שהיה כל כך חשוב עבורה - מטבע המידע הרפואי, תסדר כעת את כל המונחים המקצועיים במקומות הנכונים.
וההורים, מוכי יגון ומשלימים. וכבר מתחילים להתגעגע ולשחזר ולהבין את מה שאי אפשר להבין.
ושני ילדים, בן ובת, שכל השנה ידעו שיגיע זמן להיפרד, והנה הוא בא.
ואברהם כדרכו מדהים וגם אנושי כל כך. פרטנר. בפשטות, פרטנר. וזה מקצת שבחו.
וחברתה של נעמה שהיתה איתה מהבוקר ועוד אנשים טובים, באמת טובים, שהקיפו בליבם ובידיהם את המשפחה הזו וניסו לגונן עליה מבשורה רעה וחשבו שיש עוד זמן ועכשיו הפנים שלהם אומרים הכל.

אני מחפשת שורת סיום.

האם כתבתי כאן קינה על חיים כל כך קצרים שהגיעו לקיצם בסבל גדול? או אולי שיר הלל לקהילה חמה ותומכת? או שזו רשומה בשבחי הזוגיות המדהימה שזכיתי לראות? ואולי זה לימוד של אמונה, כשברגע המבחן הכל נהיה פשוט כל כך, ברור, וכל שנותר הוא להירתם ולפסוע צעד צעד ביבשה בתוך הים, כשחומות המים האדירות מאיימות ליפול עליך כל רגע. ואולי כתבתי אודות שבריריותם של החיים, כשלרגע אחד ילדים קטנים קופצים באושר על טרמפולינה, וברגע הבא הם כבר במקום אחר, ואמא שלהם הופכת לזיכרון, לטביעת ידיים בגבס. ואולי כתבתי על גם וגם וגם וגם, הכל ביחד...

ורק אוסיף שזו היתה זכות. כן, זכות, להיות השכנה של השכינה, של אישה כזו, של כזה זוג. ועכשיו המילים האלה, של המבוגרים, מקבלות עומק גם אצלי: הלוואי, יהי רצון, שנקים שכינה מעפרה, ויבולע המוות לנצח.

נעמה נפטרה ביום רביעי, ג' באייר, שמונה עשר ימים לעומר שהם שני שבועות וארבעה ימים לעומר. נצח שבתפארת.

נלקח מהבלוג של יקרת פרידמן פרשה ואשה, ופורסם באישורה (ובהסכמת אברהם ואישורו).

נשמח לתגובות כאן למטה.