רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

צמיחה אישית

ללכת עם אבא

כ״ג בניסן ה׳תשע״ה כ״ג בניסן ה׳תשע״ה 12/04/2015 | מאת סלובי יונגרייז וולף

אנחנו אף פעם לא פוסעים לבד.

כל הורה מרגיש לפעמים מותש מהטיפול השוטף בילדים: להסיע אותם ללימודים, לחוגים ולפעילויות אחר הצהריים, לשמוע את התלונות שלהם על הלחץ של שיעורי הבית והמבחנים. המשוכות הבלתי פוסקות של משמעת ותכנון סדר יום עבור חיי ילדינו, עלולות להשכיח מאתנו בקלות שגידול הילדים הוא באמת מסע של אהבה.

כשיום השנה הבא לפטירת אבי מתקרב, אני נזכרת איך הוא לקח את ידי הקטנה בידו הגדולה, והעניק לי מתנה, מתנה של מלים אשר מלוות אותי עונות רבות בחיי. למרות שהוא כבר לא כאן לצדי, הזיכרון כיצד הוא צועד לידי ומנסה לשתף אותי במורשת חייו, נשאר אתי תמיד. אלו הם רגעים מתוקים ביותר שמבחינתי קפאו בזמן. למרות שהם התרחשו לפני שנים ונמשכו רק כמה דקות, הרושם שלהן מעולם לא סר ממני. אבא שלי דאג שאני אדע שאני אף פעם לא לבד. אני מרגישה צורך לשתף את העולם ברגעים אינטימיים מחיי, בתקוה שזה יתן לכולנו השראה לעצור רגע ולחשוב, איזה מסר היינו רוצים שילדינו יזכרו, יום אחד, כשהם ייזכרו בנו.

עונת האהבה

אוגוסט 1984

מוזיקה רכה התנגנה מרחוק, ולפניי ניצבו שתי דלתות גבוהות שייפתחו בעוד רגע. הייתי לבושה בשמלת כלולות וטול כיסה את פניי, חיכיתי לצעוד לחופה עם הוריי לצדי. עמדתי לפני שלב חדש לגמרי בחיי, והתרגשתי לפתוח בחיי הנישואין שלי.

אבי סימן לי שהוא רוצה לומר לי משהו. הוא לקח את ידי ואני ראיתי שעיניו לחות. "שעפעלע", הוא לחש (זה היה כינוי החיבה שאבא שלי תמיד קרא לי), "כשאת צועדת הלילה לחופה, אני רוצה שתדעי שאת לא צועדת לבד. לצדך נמצאים כל הסבים והסבתות הקדושים שצעדו לפניך. נשמותיהם נמצאות כאן והם מברכים אותך, הם כל כך קדושים והם משגיחים עליך. לכל מקום שאליו יובילו אותך החיים, אף פעם אל תפחדי."

ידעתי שאבי איבד את הוריו ואת כל משפחתו בשואה. ידעתי שעבורו זה נס לראות חיים מתחילים מחדש, ושעכשיו, הוא משתף אותי באמונתו. אבי רצה, שכבר בתחילת דרכי ככלה צעירה, אדע תמיד שאמונתי תישא אותי. הוא נתן לי את המתנה הזאת, את הידע המדהים שאנחנו אף פעם לא לבד.

הדלתות נפתחו, ואנחנו התחלנו לצעוד לעבר החופה, יד ביד.

עונת החיים

ספטמבר 1985

"הרופאים אומרים שאני צריכה ללכת".

היינו בבית החולים, וציפינו ללידת התינוק הראשון שלנו. בעלי ואני הגענו לשם עם אור ראשון של שחר, כי חשבנו שאני כבר ממש יולדת אך שם התבשרנו שיש לי עוד הרבה זמן. ההורים שלי הגיעו לבית החולים, ואני סיפרתי להם על העצה שהרופא נתן לנו: "הוא אמר שהדבר הכי טוב בשבילי זה ללכת".

אבא שלי לקח שוב את ידי בידו. "בואי שעפעלע, בואי נעשה הליכה טובה ביחד, מסביב לבניין. כשנורא יכאב לך, תלחצי לי על היד."

כמה חזק לחצתי את ידו של אבי באותו יום. פחדתי שאני מכאיבה לו, אבל הוא צחק ואמר, "בשביל זה יש אבות." ובעודנו הולכים הוא הזכיר לי שוב, שאני אף פעם לא הולכת לבד.

באותו לילה בעלי ואני שמחנו בבואו של תינוק יקר לעולם. קראנו לו על שם אחיו הגדול של אבי, שנרצח על ידי הנאצים. הוא השאיר אחריו משפחה מקסימה, שגם היא נעלמה ולא שמעו ממנה שוב. אבי נשא את חייהם בתוכו. זה היה מטען כבד, למרות שהוא מעולם לא הרשה לעצמו להיות מריר או לשקוע בעצב. הוא מעולם לא הוציא מפיו מילת תלונה. ידעתי שבשם בו נקרא לבננו, נוכל לנחם במעט את אבי על כל מה שהוא איבד.

הדרך בה אבי טיפל בילדיי הייתה מהנה ומלמדת. הוא היה לוקח את הפעוטות לאגם קרוב וצוחק איתם כשהם היו מאכילים את הדגים בחלה. הוא נהנה להחזיק את התינוקות על כתפיו ולהרדים אותם בנדנודים ונשיקות. תמיד היה לו זמן לעוד סיפור לילה טוב או לומר איתם 'קריאת שמע על המיטה' בניגון מתוק. כשהילדים גדלו הם אהבו לבקר אותו, בגלל שהוא הקשיב להם. באמת. הוא אף פעם לא היה חסר סבלנות. נראה שהוא אף פעם לא עייף או משועמם. הוא גרם לכולנו לחוש אהובים, בלי תנאים. אני יודעת שהיו עליו הרבה לחצים, אבל הואהיה דוחק איכשהו את כל הלחצים הצידה, מעלה חיוך מדהים על פניו, ונהנה מאתנו - ילדיו ונכדיו.

עונת האבדן

ינואר 1996

"הרופאים אומרים שאני צריך ללכת".

שוב אנחנו בבית החולים, אך הפעם איננו מצפים להגעתו המרגשת של תינוק חדש לעולם. אנחנו נמצאים במחלקה האונקולוגית. אני יודעת שאבא מאוד חולה, למרות שרק כמה שבועות קודם גילינו שהוא נלחם על חייו, ואנחנו המומים. אבי הגבוה, שתמיד נשא אותנו על כתפיו הרחבות, שוכב עכשיו במיטת בית החולים. הייתי עם אבא, והוא אמר לי שהרופא הסביר שיהיה לו טוב לטייל מעט במסדרונות. עזרתי לאבי לקום מהמיטה, ויצאנו אל הפרוזדור.

אבי לקח את ידי בידו. צעדנו כמה צעדים, בשקט, ואני לא ידעתי מה לומר.

אבי הפסיק רגע ללכת.

"שעפעלע", הוא פנה אלי והביט בי. "זוכרת איך פעם הלכנו יחד? זוכרת שאמרת שהרופאים רוצים שתלכי?"

הנהנתי, כי לא סמכתי על עצמי שאני אצליח לדבר.

"זאת הליכה שונה בכל זאת, אבל אני עדיין לוקח את היד שלך בידי, ואת עדיין יכולה ללחוץ את היד שלי אם כואב לך. אני רוצה שתדעי שאפילו כאן את לא לבד. את לא צריכה לפחד אף פעם. וכשיום אחד אני כבר לא אהיה פה לידך יותר, אני רוצה שתדעי שאני עדיין אתך. תזכרי שאני מלווה אותך יחד עם כל הסבים והסבתות שלך. את לעולם לא תלכי לבד."

זמן קצר אחר כך, אבי נתן לי את ברכתו האחרונה. הוא הותיר אותי עם מורשת של הורות, שעד היום אני מנסה לחיות על פיה.

כשאנחנו מגדלים את ילדינו, בואו ננסה להראות להם שאנחנו נהנים להיות איתם. בואו נעביר להם את המסר, שלמרות שיש לחצים ורגעים לא פשוטים, קשיי פרנסה ושאר טרדות, אנחנו שומעים את קולותיהם, ולעולם לא נפנה להם עורף. וברגעי קושי או חרדה, בואו נשתף אותם במסר של אמונה.

"ילדי המתוק, אתה אף פעם לא תלך לבד. יהיה מה שיהיה, אני כאן לצדך. לעולם אל תפחד."

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן