אני רץ כבר שנים – לארוחות בוקר, למסעדות 'אכול כפי יכולתך', לראש התור בדלפק חנויות המעדנים, רודף אחר המתכון הטעים ביותר או הארוחה הגדולה ביותר. ומה הרווחתי מכל ה"תרגילים" האלה? שומן מחריד, מסת גוף של 140 ק"ג.

רצתי כדי לאכול, ועיקר עיסוקי היה ריצה מטורפת לעבר בור של קבר עמוק באדמה, בור אותו חפרתי במו מזלגי, סכיני וכפי נוטפי השומן. מרתון של אומללות המורכב מנתחי הנאות חולפות, מתובלות שוב ושוב במנות חרטה וייסורי מצפון.

עכשיו אני רץ לחיים, לא רק לעצמי, אלא לכל מי שעדיין לכוד ברוטינה השחוקה שהייתה לי.

לפני אחת עשרה שנים שיניתי את חיי, צברתי המון בהירות, כנות ונחישות – וירדתי 60 קילו.

בעוד כמה ימים, ארוץ יחד עם 30,000 מחברי הקרובים, במרתון בוושינגטון. אני לא עושה את זה כדי לנסות להראות את זריזותי החדשה או את כושר הסיבולת העולמי שלי. אני אשמח לסיים מסלול של 42.195 קילומטר בפחות מחמש וחצי שעות, מה שיכניס אותי בערך למקום ה-18,905 (פחות או יותר כמה מאות).

פעילויות הספורט החביבות עלי הן כדורסל, ויותר מכל צלחת מעופפת. אני אוהב את המיומנויות ואת עבודת צוות – שלא לדבר על בניית כושר. אולם ריצה סתם לשם ריצה מעולם לא הייתה בתחום שלי. עד שבמרץ 2011 התגלה אצל יוסי, בני בן ה-15, גידול ממאיר במוח. זה מה שנקרא שהעולם שלך מתפרק.

כמה שעות לפני שבת אשתי ובני הועברו בהליקופטר מבולטימור למרכז הרפואי הלאומי לילדים בוושינגטון, לטיפול חירום שכלל ניתוח ראש וחמישה ימים בטיפול נמרץ.

אחרי שלושה סבבים של כימותרפיה בבולטימור ויותר מ-20 טיפולי הקרנות בפילדלפיה – בליווי משטר תזונה מיוחד נגד סרטן, הסריקות של יוסי ב"ה יצאו נקיות לחלוטין. וכך בע"ה יהיה גם בעתיד. אנחנו ממש אסירי תודה ונבוכים מזרם התמיכה והתפילות שקיבלנו מכל העולם, וגם מהקהילה המקסימה שלנו בבולטימור. ארגון מקומי אחד במיוחד, רשת הדאגה היהודית, ממש החזיק את ידינו, תמך ברגלינו והנחה אותנו פיסית ורגשית במשך כל התהליך.

אז לפני שנתיים, כשבקשו ממני לקחת חלק בריצת 5,000 מטר שנתית שנועדה לאיסוף תרומות כדי לתמוך בארגון הזה, הרגשתי שזאת תהיה עבורי זכות גדולה. הייתה רק בעיה אחת - מעולם לא רצתי קודם אפילו קילומטר, שלא נדבר על חמישה.

אבל איך יכולתי להגיד לא? אז ביקשתי מחבר יקר, ברוך לושנסקי, שיעזור "לאמן" אותי. היו לי שתי מטרות: לא לבייש את עצמי בריצה יותר מידי איטית, ולנסות לרוץ 5 קילומטר בלי הפסקה, ולא משנה כמה זמן זה ייקח.

ראוי לציין שכבר בבוקר הראשון מימשתי את המטרה השניה, אם לא את הראשונה, אולם הרגליים שלי הרגישו כמו גומי כל שאר היום. אחרי שנתתי לעצמי מספיק זמן כדי להתאושש, התאמנתי עוד כמה פעמים ולמעשה אף זכיתי במדליה כאחד מעשרת הראשונים בקבוצת הגיל שלי. אל תתרגשו יותר מידי, אני חושב שבסך הכל היינו 15 איש בקבוצה הזאת.

 

שימו למספר הרץ שקיבלתי באופן "מקרי"

 

אבל נדבקתי בחיידק הריצה. התחלתי ליהנות מריצה לשם ריצה. זה לא היה מעורר באופן מידי כמו קליעת סל מדויק או תפיסת צלחת מעופפת במשחק תחרותי, רק שאחרי כל ריצה הרגשתי ממש טוב. האנדורפינים הופרשו. ואני חוויתי את ההיי של הרצים ובניתי את כושר הסיבולת שלי.

חמישה קילומטרים הפכו לעשרה, וריצות 6 מייל הפכו ל-12 (19.3 ק"מ). הפעם הראשונה שרצתי 13 מייל – חצי מרתון – נדהמתי שאני מסוגל לרוץ מרחק כזה בלי לעצור. התחלתי להשתתף במרוצים – לא בכוונה לנצח, אלא כדי לדחוף את עצמי להתקדם דרך ההתמודדות. עד כה השגתי את מטרותיי – שהן לסיים כל מרוץ ולא לגמור אחרון.

העניין העיקרי שלי בריצה הוא לעורר מודעות לסייע לעצור את מגפת ההשמנה ולחנך את הקהילה שלנו לתזונה נכונה, בדגש על הנקודה שכל אחד יכול לשנות את חייו ולפתח יחס בריא למזון.

זה הזמן המתאים בשנה להוציא את תכניותינו לפועל. בילינו שעות בתפילה ובחשבון נפש בימים הנוראים, ואולי ביקשנו "לשנות אחת ולתמיד את התזונה שלנו ו/או להתחיל להתעמל יותר." הימים והשבועות שאחרי החגים הם המבחן האמיתי להחלטות האלה. האם הן יהיו רק מלים נבובות, או לא?

דיאטה נכונה ותרגול ראוי הם עקרונות יהודיים בסיסיים. יש לנו אחריות לדאוג לגוף היקר שאלוקים נתן לנו. אני למדתי את הלקח הזה בדרך הקשה, ואני מנסה ללמד זאת אחרים בדרך קלה יותר. אני מקוה שהסיפור שלי יוכל לעורר אתכם לעשות את הצעד הראשון והקריטי. שום דבר לא יעצור אתכם – ואין דבר מתוק יותר מהרגשה טובה.