לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




המחוות הקטנות שעושות את ההבדל

המחוות הקטנות שעושות את ההבדל

ביקור חולים: איך להושיט יד לאחרים בשעתם הקשה.

מאת

"היא לקחה אותי במכונית שלה לחפש בתי אבות לאמי. יכולתי לעשות את זה לבד, אך היא הצטרפה אלי... לעולם לא אשכח זאת".

"לאחר שהעסק של בעלי פשט את הרגל, שני חברים טובים הציעו לנו הלוואה ללא ריבית. לא היינו זקוקים לכסף, אך עצם הידיעה שיש אנשים שאכפת להם, העניקה לנו תחושת ביטחון עצומה בתקופה נוראית כל כך".

"כשהבת שלי הייתה חולה, מספר חברות אמרו לי שהן יתחילו להדליק נרות שבת לרפואתה. זו הייתה מחווה כל כך מתחשבת, שנתנה לי כוחות רבים, משום שידעתי שהן חושבות עלינו מדי שבוע".

לאחרונה, שאלתי אנשים מה היו הדברים שעזרו להם לעבור את התקופות הקשות ביותר בחייהם. לכל אחד היה סיפור, וברוב המקרים הדברים שהם זוכרים לאורך שנים – אלה שבזכותם הם שרדו את הזמנים הקשים ביותר – היו הדברים שנראו הכי פעוטים באותו הזמן.

"היא הגיעה אלינו עם העוגה המפורסמת שלה, מעשה ידיה. אנחנו פשוט ישבנו שם, אכלנו ודיברנו, וזה עזר לי להרגיש הרבה יותר טוב..."

ולהיפך: שמעתי על הזדמנויות מפוספסות: תקופות בהן אנשים היו מרוסקים מבחינה נפשית, ונראה היה שלאף אחד לא מספיק אכפת מהם, כדי ליצור עימם קשר. לעיתים קרובות, התחושות נשארות כואבות וטעונות לאורך שנים רבות.

"אני זוכרת את האירוע החברתי הראשון בו השתתפתי מאז שבעלי נפטר, כאילו זה היה אתמול. ישבתי לבדי בפינה. אף אחד לא ניגש לדבר איתי, ויצאתי משם מוקדם..."

התחלתי לאסוף את הסיפורים הללו, כשבעלי אובחן כחולה סרטן. כולם שאלו אותנו אם אנחנו זקוקים לעזרה, ובשלב הראשון תשובתנו הייתה "לא". אחרי הכל, בעלי יכול היה עדיין להסתדר בכוחות עצמו. אני עדיין הייתי פנויה לערוך קניות ולבשל לילדים שלי. ברמה המעשית, היה לנו כל מה שהיינו צריכים.

השתוקקנו למישהו שיעזור לנו ויחלוק איתנו את המעמסה הרגשית, אבל לא ידענו כיצד לבקש

אך לא כן ברמה הרגשית. השתוקקנו למישהו שיעזור לנו ויחלוק איתנו את המעמסה הרגשית, אבל לא ידענו כיצד לבקש. הגמרא אומרת שאדם שמקיים מצוות ביקור חולים, לוקח מהחולה אחד חלקי שישים מהקושי שלו. מה שלמדנו מתקופת המחלה של בעלי, הוא שדבר זה יכול להיעשות אפילו בעזרת המעשים הקטנים ביותר, בעזרת הביקורים ה"שגרתיים" והטובות ה"רגילות" ביותר.

יומיים לאחר שבעלי אובחן, צלצלה אלינו אחת השכנות והכריזה, "אני מביאה לכם ארוחת ערב!". "לא!", התחננתי. המקרר שלנו היה מלא באוכל, וממש לא היה לנו שום צורך בארוחות מבחוץ. בנוסף לזה, היא כבר עזרה לנו "על אמת" כשהשגיחה לאחרונה על ילדינו. היא הגיעה למרות זאת, כשבידיה ערימה ענקית של מגשים רבים מהמסעדה האהובה עלינו. לא האמנתי למראה עיני; היא קנתה כמות עצומה של מעדנים, שלעולם לא היינו קונים לעצמנו. "זה בטח עלה לך הון!" הבעתי את מחאתי, אך היא כבר התחילה לשים את כל האוכל במקום. רק בשלב מאוחר יותר, כשבעלי ואני שוחחנו על הארוחות האלה, נחתה עלינו התובנה: העזרה הפרקטית שהיא נתנה לנו הייתה מבורכת, אך המתנה ה"נוספת", היא שכל האוכל הזה גרם לנו להרגיש שבאמת אכפת לה מאיתנו.

חבר אחד קפץ לבית החולים בדרכו הביתה מהעבודה, והביא לנו קפוצ'ינו ועוגיות. חבר אחר עשה עיקוף של עשרות קילומטרים רק בשביל ביקור של שעות ספורות, כשבעלי היה זקוק לחברה. בעלי ואני התענגנו על המחוות הקטנות, ולכאורה חסרות המשמעות האלה, והתפעלנו מהנדיבות הרבה שבהן ומהדרך בה הן גרמו לנו להרגיש מיוחדים.

מה שלומך?

ביקור חולים הוא אחת המצוות היסודיות ביהדות. התורה מספרת כיצד הקב"ה בכבודו ובעצמו ביקר את אברהם אבינו כשהוא לא הרגיש טוב (בראשית יח א). כדי לנחם אנשים המצויים בצער, בדרך כלל אין צורך ביותר מפשוט להיות שם בשבילם. מדובר במחוות הקטנות ביותר שמשדרות "אני כאן בשבילך", שעוזרות לנו לתקשר זה עם זה. למעשה, רבי חמא, האמורא הגדול, הסביר שכאשר הקב"ה ביקר את אברהם אבינו, הוא בסך הכל "דרש בשלומו" – ודי היה בזה כדי לנחמו.

חשבתי על הנקודה הזו לאחרונה, כאשר פגשתי במקרה ידידה שלא ראיתי זמן רב. "מה שלום אמא שלך?" שאלתי. היינו בתוך חדר מאוד רועש והיא לא שמעה את דבריי כראוי. "אבא שלי לא במצב כל כך טוב!", היא צעקה, וסיפרה לי מה קורה איתו. היו לה כל כך הרבה דאגות, כל כך הרבה נושאים שהיא רצתה לשתף עם מישהו, שהשאלה הפשוטה פתחה בפניה את הערוץ לו היא הייתה זקוקה. לרגע מסוים היינו מאוחדות, כשהיא חולקת את דאגותיה ואני מקלה על המשא הכבד המונח על כתפיה.

"כשהייתי ילדה, אבא שלי פוטר מעבודתו. יום אחד מצאנו שקיות של מצרכי מזון על מדרגות הכניסה לביתנו. אני זוכרת שהרגשתי ביטחון גדול, מהידיעה שיש בקהילה שלנו אנשים שמוכנים לעזור לנו".

"פחדתי לבשר לבתי שהיא לא תוכל לצאת לטיול השנתי שלה, אך בדיוק אז, התארגנו משפחות אחרות של בני כיתתה, וכל משפחה תרמה סכום מסוים, כדי לפתוח קרן מיוחדת לילדים שלא יכולים להרשות לעצמם את עלות הטיול".

כשבעלי היה חולה, קיבלנו כל כך הרבה כוחות מהקהילה המורחבת שלנו. מיד אחרי שקיבלנו את האבחנה, ביקשתי מאנשים להתפלל לרפואתו. בתוך שבועות, שמעתי על אנשים מהעולם כולו שהוסיפו את שמו לרשימת החולים, שעליהם מתפללים בבתי הכנסת השונים, ושלרפואתם נשים קוראות פרקי תהילים. חברים התחייבו להתחיל להדליק נרות שבת מדי שבוע לרפואתו. רק כעבור מספר חודשים גילינו, שחבר אחד התחיל ללמוד תורה עם אנשים אחרים בקהילה שלנו, לזכותו של בעלי ולהחלמתו המהירה. היינו כל כך המומים לגלות, שאפילו כאשר עמדנו בפני האתגרים הקשים ביותר בחיינו, זכינו להיות אלה שבזכותם נוצרו בעולם מעשים טובים שכאלה.

בעיצומה של מחלתו של בעלי, כמה חברים מבית הכנסת החליטו לבשל לנו את סעודת השבת. האישה שעמדה להביא לנו את המשלוח, עצרה בטעות מול בית הנמצא במורד הרחוב, וכמעט שכבר מסרה להם את הארוחה כששמה לב לטעות שלה. היא התנצלה (והשאירה שם בקבוק של מיץ ענבים, עם ברכת שבת שלום לשכנינו), והביאה את האוכל לביתנו. מאוחר יותר, כששוחחתי עם השכנה שכמעט קיבלה את האוכל במקומנו, היא אמרה לי כמה ברי מזל אנחנו. היא הייתה חדשה בשכונה, וכעת שקלה ברצינות להצטרף לבית הכנסת שלנו, בשל תחושת ההתפעמות שהיא הרגישה, כשראתה כיצד חברי הקהילה מתאחדים יחד כדי לחזק את חבריה.

הנה כמה המלצות על יצירת קשר עם אנשים המצויים בשעתם הקשה, שלמדתי ממה שעבר עלינו וממה ששמעתי מאנשים אחרים.

  1. אפשרו למי שאתם רוצים לעזור לו להוביל. לעיתים קרובות כל מה שצריך זה לשאול, "מה שלומך". זה מספיק בשביל לעזור להם להיפתח ולחלוק איתכם את המשא הכבד שלהם.

  2. הקדישו את זמנכם לאנשים. אפילו רק לשבת עם מישהו ולשתות איתו כוס תה, מספיק כדי לתת לו תחושה שהוא פחות בודד בזמנים הקשים שהוא עובר.

  3. הבינו שאינכם צריכים לראות תוצאות. אין מילות קסם שתוכלו לומר לאנשים כדי שצרותיהם ייעלמו; מספיק להראות שאכפת לכם מהם, וזה עוזר להקל על כאבם.

  4. מחוות קטנות יכולות לעשות את כל ההבדל. לעולם לא אשכח את כוס הקפוצ'ינו שחברה הביאה לי לבית החולים.

  5. אינכם צריכים לעשות זאת לבד. כאשר באים לנחם אדם, גייסו את אנשי הקהילה שלכם לעזור לכם. אפילו אם מדובר בארגון תפילות, לימוד תורה או אספקת סעודות, כשאתם נותנים לאנשים אחרים הזדמנות לעזור, אתם למעשה מעצימים את יכולתכם לתמוך ולעזור לאנשים בצרה.

23/2/2014

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 5 תגובות ב-5 דיונים

(5) שלומית הלוי, 9/3/2014 06:48

כל כך נכון

את כותבת נפלא, מאחלת לך רק בריאות ושמחה.

(4) רחל רבוי, 1/3/2014 21:12

התורם לאחר נתרם בעצמו

אני משתדלת לבקר חברה חולה מידי שבוע. בשמחתה לראותי אני מרגישה אושר רב. יותר משאני נותנת לה אני מקבלת ממנה. כל אחד יכול העניק מעט מעצמו לזולתו ולהרוויח המון אושר לנפשו.

(3) אני!, 1/3/2014 18:19

כתבה מחכימה עם דוגמאות נהדרות - מעוררת מחשבה תודה רבה לך!!

(2) אנונימי, 23/2/2014 16:36

תודה על המאמר הנפלא, שממלא אותי ברצון להיות טוב יותר. תבורכו !

(1) טליה, 23/2/2014 13:22

כבר מזמן שכחתי מה נתתי. החברה שקיבלה ממני לא שכחה

חברה חגגה יום הולדת והזמינה את כל בני המשפחה והחברים. אחרי שבירכנו אותה, היא בירכה כל אחד מאיתנו. כשהגיעה אליי, סיפרה איך, כששתינו חיינו באות העיר בארצות הברית, היתה לה תאונת דרכים קלה. אני וחברה אחרת הגענו אליה בערב, עם אוכל ישראלי, ופינקנו אותה. הערב ההוא נמחק מזכרוני, וכך גם הטירחה שבהכנת האוכל. אבל זו שקיבלה, שהיתה אחרי תאונה, בניכר, רחוקה מאחיותיה ומההורים, לא שכחה שהיו מי שדאגו לה. זה היה רגע שבו הרגשתי את משמעות הביטוי לזכות לעשות מצווה.

 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub