רחל היתה אישה בת 43, אלגנטית ולבושה בקפידה, שהתייעצה איתי לאחר תהליך קשה של גירושין מבעלה, לאחר 15 שנות נישואין. מתחת לפני החיצוניות המכובדת שלה, הסתתרה לה אישה מותשת לחלוטין, שסיפרה על כאב וייסורים בלתי נסבלים שחוותה בחיי הנישואין הקשים שלה.

אולם, למרות הזעם כלפי בעלה לשעבר, שלדעתה, "הרס כל תחושת ביטחון בחייה" ובחיי שלושת ילדיה בגילאי בית הספר, לרחל הייתה מודעות שיכלה לעזור לה מאוד. היא הבינה שהאשמת בעלה באומללות שלה בהווה, ולא משנה כמה זה מוצדק או נוח, תשאיר אותה תקועה וחסרת אונים. אם היא תיתלה את מצבה הרגשי במעשיו של אדם אחר, היא תנציח את מצבה כקרבן. רחל ידעה שעליה מוטלת האחריות לשקם את חייה, ושרק היא אחראית לאושר האישי שלה.

ההבנה שאדם מסוגל לבחור בשלווה נפשית – אפילו כשהחיים לא מתנהלים בדיוק כמו שאנחנו רוצים – היא אבן הפינה של הבריאות הנפשית. במובן זה, רחל הייתה במצב טוב. היא הייתה מוכנה לוותר על האשמת בן זוגה לשעבר, ולקחת לידיה את האחריות על עתידה. הדרך לשחרור מהכעס והעלבון עדיין השתרעה לפניה, והיתה מאוד מרתיעה בגלל עומק הכאב שהיא צברה בתוכה במשך השנים. אך לרחל הייתה תקווה, והיא הייתה מוכנה לעשות את העבודה.

היאחזות בכעס אינה פוגעת במי שפגע בנו, אלא בעיקר בנו

היאחזות בכעס כלפי אדם מסוים היא כמו אחיזה בסכין המונח בתוך כף היד. ככל שנלחץ יותר, כך יגדל הסבל שלנו. להטיל אשמה תוך אמירות כמו, "הוא כל כך מכעיס אותי", או "היא משתלטת לי על החיים", זה כמו להאשים את הסכין בכאב שהוא מסב לנו – כשלמעשה אנחנו אלה שמפעילים את הכוח! שחרור הכעס והעלבון דומה לשחרור אחיזתנו מהסכין החד.

היאחזות בכעס אינה פוגעת במי שפגע בנו, אלא בעיקר בנו.

מתוך נסיוני באימון לחיים ולמערכות יחסים, גיליתי שישה צעדים לשחרור הכאב העצמתי והמזיק של כעס לא פתור, שיכולים להוביל את האדם לשלווה פנימית ואיזון רגשי.

צעד ראשון: זהו את האובדן

קרה לכם פעם ששיתפתם אדם אחר בכאב חזק שחוויתם, ומייד קיבלתם עצות כיצד להתגבר עליו? רובנו מרגישים רתיעה פנימית, במקרים בהם אנחנו נפתחים לאחרים, ומיד נאמר לנו "להסתכל על חצי הכוס המלאה", או "לחשוב בצורה חיובית", או "לנסות לסלוח". יש לתת לאדם, בשלב הראשון, את ההזדמנות לזהות כיצד הוא נפגע ומה בדיוק הוא מרגיש שאבד לו.

רחל חשה הקלה גדולה מעצם התיאור במלים של הדברים המשמעותיים ביותר שהיא איבדה: העונג בלאהוב ובלהיות נאהב על ידי אדם אחר; האתגר של גידול ילדיה באופן נורמאלי ובריא. בצעד הראשון הזה, רחל לא נזקקה לשינוי הפרספקטיבה שלה או למבט שונה על מצבה; היא פשוט הייתה זקוקה להודות באובדן שחוותה ולאפשר לעצמה להרגיש אותו.

צעד שני: אפשרו לעצמכם להתאבל

דיני האבלות היהודיים מהווים מערכת חכמה של אבל הדרגתי. בשלבים הראשונים הללו, האבל לא מגיב לתנחומים והוא נשאר בתוך ביתו. פשוט מוקדם מדי להציע תנחומים כשהפצע כל כך טרי.

תהליך ההשתחררות מכעס עובד בצורה דומה. האדם צריך זמן כדי לקבל את העובדה שהכאב הוא אמיתי. ההחלמה מגיעה לאחר שהאדם מאפשר לעצמו להרגיש את הכאב למשך זמן מה. מצבים בהם אדם מסרב להתאבל – "אני בסדר! אני חזק! אני אתגבר!" – אינם מהווים אינדיקאטור כלשהו לכוחותיו.

צעד שלישי: חמלה במקום טינה

יש פתגם האומר "אנשים שפוגעים הם אנשים פגועים".

ברגע שאנשים עוברים את שני הצעדים הראשונים של ההשתחררות מהכעס, הם לעיתים קרובות מוכנים לעבודה הקשה, אך המשחררת, של שינוי הפרספקטיבה שלהם. צעד זה דורש הכרה בעובדה, שאנשים עושים מעשים רעים רק כאשר הם מרגישים רע מאוד עם עצמם. אם מישהו פגע בכם, נסו לבדוק את העבר שלו. ללא ספק תגלו שהוא סבל מיחס פוגעני בעבר, ושההתנהגות הפוגעת והמקוממת שלו, מגיעה ממקום עמוק מאוד של כאב אישי.

כאשר אנו מתמקדים בהתנהגות השלילית ובמה שאותו אדם עשה לנו, באופן טבעי אנו מרגישים כלפיו טינה. אך אם נסתכל מעבר למה שנעשה לנו, ונראה את האדם הפגוע והמצולק שפגע בנו, נצליח להחליף את הטינה בחמלה.

צעד רביעי: סליחה

כל עוד תישארו ממורמרים ונוטרי טינה, אתם עדיין אוחזים ומוחצים את הסכין בכף ידכם, מאשימים את הזולת בכאבכם, ושוכחים שהלחץ על הסכין בא מכם.

משמעותה של הסליחה, אינה הצדקה או הסכמה עם המעשים הפוגעים. אין כאן התאחדות עם הפוגע. המשמעות היא פשוט לוותר על רצונכם לנקום, ולהשתחרר מהציפייה שהוא/היא יתקנו את המעוות. מדובר בהתרת החבלים הכובלים אתכם ומונעים מכם את ההתאוששות. זוהי החלטה מכוונת ומודעת, שבלעדיה איש לא יוכל להחלים לגמרי.

צעד חמישי: חפשו אחר היהלומים הנסתרים

כל מה שעושה הקב"ה בא מאהבה, נעשה לטובתנו ולמען מטרה נשגבת. אפילו בעולם חסר הסדר שלנו, שנדמה שמכיל בתוכו קשיים רבים כל כך, אנחנו יכולים לחפש אחר היהלומים המסתתרים מאחורי הכאב.

אני זוכר כיצד הוצאתי פיסת נייר מקומטת מילקוטה של בתי. בראשו של הדף היה כתוב, "אני אסירת תודה על..." ובהמשך הייתה רשימה של אתגרים רבים שעומדים בפני כולנו, והיתרונות הנסתרים שמתחתיהם. זוהי נוסחה פשוטה אך משנה חיים:

אני אסיר תודה (כאן יש להכניס את האתגר בפניו אתם עומדים) משום שמשמעותו היא (כאן יש לרשום מהו היהלום המיוחד שמסתתר מתחת לפני המאבק שלכם).

(החביב עליי ביותר, הוא "אני אסירת תודה על בתי המתבגרת, שמתלוננת כאשר היא מתבקשת להדיח את הכלים... כי זה אומר שהיא נמצאת הרבה בבית ולא מסתובבת ברחובות"!)

רחל הצליחה למצוא יהלומים נסתרים רבים, הנה אחד מהם:

"אני אסירת תודה על הכאב מהגירושין שלי... משום שהוא עזר לי להבין מה חשוב לי ואיזו התנהגות אני לא מוכנה לקבל. הוא קירב אותי להיות האדם שאני יודעת שעליי להיות, כדי שאוכל לנהל חיי נישואין בריאים, המבוססים על כבוד הדדי".

צעד שישי: כתבו מכתב

הצעד האחרון בעבודתכם על שחרור הכעסים, הוא לקחת דף ועט (אם זה כבר בכלל אפשרי!) ולכתוב מכתב לאדם שפגע בכם. במרבית המקרים עדיף שלא לשלוח את המכתב. אנשים שסובלים מהערכה עצמית נמוכה (ורוב מי שפוגע באחרים הוא כזה), נוטים לקבל את המילים הללו בדרך מעוותת ושגויה.

אך יש משהו בהעלאת הכאב והתסכולים שלנו שעל הכתב, שמאפשר לנו לשחרר את הכעס. כאשר אדם מנסח במילים את הכאב שהוא חווה, ומשתוקק לסלוח ולהתקדם אל מעבר לטינה, הוא לעיתים קרובות יחוש, באופן אוטומטי, בשחרור של כל הכאב והטינה שהיו עצורים בתוכו במשך שנים.

רחל כתבה מכתב לגרוש שלה, הקריאה אותו בפני בקול, ולאחר מכן קרעה אותו. הייתה זו הכתיבה, לא המשלוח (או כל ציפייה לתגובה) שהצליחה לשחרר אותה.

כולנו רוצים להיות ממוקדים ולהצליח ליהנות מהחיים שלנו. אנחנו רוצים להיות מודעים לאהבתו הגדולה של הקב"ה, ורוצים להיות אסירי תודה על כל השפע שהוא מרעיף עלינו ללא הרף. אנחנו רוצים לרוות רוב נחת מילדינו, רוצים להיות הורים טובים. אנחנו רוצים להיות בני זוג אוהבים ומלאי הערכה. אנחנו רוצים להיות חברים נאמנים ועובדים יעילים.

אך אם אנו שומרים בתוכנו כעס בלתי פתור, לא נוכל להגשים את כל הערכים החשובים הללו. אנחנו נמשיך לחבל במערכות היחסים העמוקות ביותר שלנו, על ידי כעס, ביקורתיות, גישה שלילית ובריחה רגשית.

איזון פנימי ובטחון אישי מגיעים מהתחייבות טוטאלית לקחת אחריות אישית על איכות החיים שלנו. זה כולל את הנכונות לשחרר מעצמנו כל סוג של כעס בלתי פתור. כל אחד, לא משנה אילו טראומות עבר בחייו, מסוגל להגיע לזה.