רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

צמיחה אישית

לאחר אבחון מחלת הסרטן

י״ט בטבת ה׳תשע״ד י״ט בטבת ה׳תשע״ד 22/12/2013 | מאת ד"ר איווט אלט מילר

מאז שבעלי אובחן כחולה סרטן, נושא הירידה במשקל הפך שולי ביותר.

אתמול עליתי על המשקל ושמתי לב שירדתי בכמה קילוגרמים. כבר חודשים שאני בדיאטה וכעת נותר לי רק עוד קילו אחד כדי להגיע למשקל היעד שקבעתי לעצמי. אך במקום לחגוג, משכתי בכתפיי, מתפעלת כיצד דיאטה של שוקולד ותפוצ'יפס שאכלתי באותו השבוע בבית החולים – בנוסף לכל המטעמים שחבריי הביאו לביתי מתוך כוונות טובות – גרמו לי לרדת כל כך במשקל. לכו תבינו.

מאז שבעלי – הבעל הצעיר והנאה שלי – אובחן בשבוע שעבר כחולה במחלת הסרטן, נושא הירידה במשקל הפך, באופן מפתיע, לשולי ביותר בעיניי. החיים ה"נורמליים" שלנו, שהיו מלאי מטרות רגילות ופרוזאיות, היו נראים כל כך רחוקים מאיתנו. אני לא מאמינה שעד לפני שבוע הייתי מודאגת לגבי הרכב שלי, שהשמיע לאחרונה רעשים מוזרים, או שהייתי מתוחה בגלל רשימה ארוכה של תיקונים נחוצים שצצו לפתע בבית.

בשבועות הקריטיים שקדמו לאבחנה של בעלי, לא ממש היינו ממוקדים זה בזה. באותם שבועות יקרים של חיים נורמאליים, מה שבאמת העסיק אותנו היה חיפוש אחר גופי תאורה חדשים לבית. ערכנו קנייה גדולה, שהתלבטנו לגביה במשך שנים: נברשת חדשה לפינת האוכל שלנו. ייחסנו לזה משמעות עצומה, כדבר שירומם את סעודות השבת שלנו; צחקנו בינינו שנזמין אורחים לשבתות, רק כדי להראות להם את הרכש החדש. היינו כל כך נרגשים.

לפני כמה ימים הביט בי בעלי כשאני מתבוננת בנברשת, וכאילו קרא את מחשבותיי: "את חושבת על זה שהיית מעדיפה לוותר על הנברשת, ובלבד שאני אהיה בריא, נכון?" אני יודעת שלא מדובר בשני דברים התלויים זה בזה, אך הנהנתי בראשי בעצב; בעינינו נדמו שני הדברים קשורים אחד בשני. בילינו כל כך הרבה שבועות בשמחה ואושר על הנברשת החדשה, בזמן שיכולנו להתמקד זה בזה.

חיינו בגן עדן מלא אושר ונטול סרטן, ובילינו את התקופה הזו בשופינג.

ניצוץ רוחני

לאחר שבעלי התבשר על המחלה שלו, הוא נפגש עם הרב שלנו. הרב חזר בפניו על האמונה ארוכת השנים ביהדות, שהקב"ה דואג לכל אחד מאיתנו בדיוק בדרך לה הוא זקוק, והוא הציע לבעלי להתייחס לנסיבות החדשות בחייו כאל אתגר. כל אחד מאיתנו אמור לצמוח בעולם בדרך מסוימת, כך אמר לו הרב, והתנאים המגוונים שאליהם נקלע כל אחד מאיתנו, הם למעשה אמצעי העזר שלנו, שהותאמו במיוחד ובדיוק רב לצרכינו הספציפיים.

כאשר שמעתי זאת, חשבתי לעצמי: כיצד מצפה הרב שבעלי יקבל את המציאות הזאת כ"מתנה" מהקב"ה, 'בגישה חיובית'? גרוע מכך, כפי שציין בעלי, כיצד הוא יכול לדעת מהי הצמיחה האישית שעשויה לבוא מתוך היותו חולה?

"האם הקב"ה לא יכול פשוט לומר לי מה אני אמור לעשות?" התבדח בעלי. "אני אעשה זאת גם ללא הסרטן!"

למרות שהוא מתמודד כמעט מדי יום עם בשורות רעות, הוא נחוש להוציא מזה משהו חיובי

אבל הוא בהחלט מנסה. למרות שהוא מתמודד כמעט מדי יום עם בשורות רעות, הוא נחוש להוציא מזה משהו חיובי. ביהדות ישנה נוסחה "משולשת" שמטרתה לגרום לשינוי בחיינו ובחיי הסובבים אותנו. תפילה, צדקה ותשובה, הם שלושת הגורמים שעליהם נאמר שהם מעבירים את רוע הגזירה. הם עושים זאת לא על ידי "שכנוע" הקב"ה לשנות את גזירותיו, אלא על ידי כך שהם גורמים לנו לשנות את עצמנו, ודרך זה משתנים ממילא גם האתגרים שמתוכם צריך כל אחד מאיתנו לצמוח.

בשבוע האחרון, התפללנו בכוונה גדולה יותר מאי פעם; נתנו יותר צדקה, עבדנו חזק על שיפור הרמה הדתית שלנו. אפילו התנדבנו לארח אירוע של לימוד לילדים בביתנו, אירוע הממומן על ידי ארגון יהודי שמעולם לא היה לנו קשר אליו קודם לכן. בעבר, ברור לי שבעלי היה מסרב לכך בתוקף, אך כעת הוא הזמין אותם לביתנו בהתלהבות.

מעולם לא חשבתי על עצמנו כאנשים קמצנים, אולם במציאות החדשה, מלאת התוהו ובוהו, אני רואה שעד הרגע בו קיבלנו את האבחנה הזו לא היינו רחוקים מכך. נתנו מה שחשבנו שראוי, במקום לתת ללא גבול. די נצמדנו לנוחות האישית שלנו, במקום באמת להגיע לקצה גבול היכולת.

רגעים יקרים

פחות משבוע לפני שהוא קיבל את האבחנה שלו, בעלי התלונן, "זה לא הוגן!". היה זה בשבת, הילדים שלנו השתובבו בגן המשחקים, והבן שלנו קפץ מהמגלשה, נפל ושבר את ידו. "אנחנו עושים כל כך הרבה לאחרונה", התלונן בעלי. רק לאחרונה הוא סייע לאדם זר להתמודד עם בעיות כלכליות בתחום הבריאות; אירחנו שיעורי יהדות בביתנו; אפילו אירחנו בביתנו אורח לשבת שמעולם לא הכרנו קודם, אדם שבסך הכל היה זקוק למקום ללון. "למה קורה לנו דבר כל כך נורא, בזמן שאנו עושים כל מה שצריך וראוי?", הוא תהה.

כעת, כמובן, שבר ביד נראה לנו כבעיה פעוטה, וגם מעט מעשי החסד שנהגנו לעשות נראים לנו עלובים. תרמנו השבוע יותר צדקה ממה שאי פעם חשבתי שנוכל. התפללנו בכוונה כל כך גדולה, שמעולם לא חשבתי שקיימת בנו. כעת אני מתבוננת סביבי בבית, ובמקום לראות את הדברים החומריים שצברנו ואת השיפוצים שעוד צריך לעשות, אני רואה את ההזדמנויות שהחמצתי, בזמן שהרחקתי את עצמי מאחרים, וגם מבעלי. אני רואה את הרגעים שבזבזתי. הלוואי שיכולתי לקבל בחזרה את אותם הרגעים, כעת, כשאני מבינה כיצד הייתי אמורה לנצל אותם.

איננו יודעים באמת מהי מטרתו של האתגר הזה. אנחנו אמורים לצמוח, אבל כיצד? כן, קיבלנו תזכורת מה באמת חשוב בחיים, אך האם זה מספיק?

בעיצומם של כל הדברים, לפני ימים ספורים, הייתי מותשת מדי, פיזית ונפשית, מכדי להוציא את הפח. קראתי לבני (לא זה ששבר את ידו!), הנחתי בידיו את שקית הניילון וביקשתי ממנו לאסוף את האשפה מכל הפחים בבית. הוא הביט בי כאילו אני משוגעת – איזו משימה מגעילה! בחוסר רצון, הוא אסף את כל הזבל מפחי האשפה בבית והציג בפניי את שקית האשפה המלאה. "מצוין", אמרתי. "עכשיו תוציא את השקית לפח האשפה שבחוץ". הוא תקע בי מבט של חוסר אמון מוחלט. "ובבקשה תגרור את פח האשפה עד לשפת המדרכה".

הוא חזר כעבור רגע, וכבדרך אגב סיפר לי, שאחת משקיות האשפה נקרעה ושהאשפה נשפכה על פני הרחוב כולו. הושטתי לו שקית אשפה נוספת וביקשתי ממנו לאסוף בבקשה את האשפה שנשפכה. עיניו כמעט יצאו מחוריהן. "אבל יש שם אוכל דוחה!", הוא מחה. אני התעקשתי, ובמבט המום, הוא יצא לאסוף את הזבל.

בזמן האחרון יוצא לי להרהר באותו המקרה. אני רוצה שבני ילמד לעשות את מטלות הבית הללו, אולם בעיניו זהו עינוי חסר מטרה. אני מתפללת שבעלי יצליח להתמודד עם התקופה האומללה שהוא עובר, ויצא ממנה בתחושה של העשרה, של לימוד, כשהוא מצויד היטב, וכמו הבן שלנו, שיצליח להתמודד עם כל המטלות האחרות שלו בעולם.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן