אנחנו לא שקופים. הפחדים וההתמודדויות שלנו נסתרים מתחת למסווה של ביטחון וקור רוח. פעם אמרה לי ידידה, "את האדם הכי רגוע ושליו שאני מכירה!"

אם היא רק הייתה יודעת! חשבתי לעצמי! אני זאת שסובלת מתסמונת המעי הרגיז, נדודי שינה ועייפות, מחשבות כפייתיות ודפיקות לב. אני זאת שלופתת בכוח בקבוקון קטן של תרופות שמוסתר עמוק בכיס, בעודי מנסה לנשום עמוק ולקחת את זה בקלות.

הפסיכיאטר שלי הסביר שחרדה נובעת בעיקר מחוסר איזון כימי במוח, שגורם למחסור במעבירים הכימיים שמווסתים את מצב הרוח. משתנים רבים תורמים לחוסר האיזון הזה, אולם הגורם העיקרי הוא התעללות או טראומה שקרו בעבר.

הסיוט שלי התחיל הרבה לפני שההורים שלי התגרשו בפועל. לרוע המזל, במקרה שלי, הלחץ לא נעלם כשאמי עזבה יחד איתי ועם חמשת אחיי הקטנים. המודעות לתמיכה ומזונות לילדים נעה אז בין מינימאלית ללא קיימת, ואמי נאלצה לעבוד במשך שעות רבות כדי לשלם את החשבונות. נותרתי לבדי, לשמור על שלושת אחיי ושתי אחיותיי. חוץ מהגיל הרגיש בו הייתי, האישיות שלי לא התאימה למשימה. שתי התכונות הדומיננטיות שלי - רגישות ופרפקציוניזם - נלחמו זו בזו בתוכי כמו שני חתולי פרא בתגרת רחוב.

קיבלתי את התפקיד באחריות של מבוגר, אולם הילד שבתוכי היה מוצף, מפוחד וחסר ביטחון

קיבלתי את תפקידי כאם אומנת, באחריות של מבוגר, אבל הילד שבתוכי היה מוצף, מפוחד וחסר ביטחון. אני זוכרת את הפרפרים בבטן שלי ואת הבחילה שהשתלטה עלי בכל פעם שהדלת הייתה נסגרת, ואני נשארתי לגמור להלביש ולהאכיל את הילדים ולהעלות אותם ואת עצמי על ההסעה.

אני זוכרת את עצמי עומדת (באמת) על הראש ועושה פרצופים מצחיקים כדי לגרום לאחי הקטן, שבקושי הסכים לאכול, לפתוח את הפה ולגמור את הסנדוויץ' עם סלט הביצים. אני זוכרת את עצמי מקרצפת את חולצתה הבהירה של אחותי במברשת שיניים, אחרי שהיא מרחה על עצמה קטשופ. זאת היתה החולצה היחידה שעלתה עליה, והייתי חייבת לנקות אותה. עם חלוף השנים, ההתמודדות הפכה קלה יותר, אולם הפחדים נשארו.

תקופת ההיכרות והנישואין סיפקה הקלה קצרה, אולם הרקע שלי גרם לי לקוות לחיים של אושר ועושר שלא יכלו להתממש. כשילדיי נולדו, חזרה וצפה החרדה ממנה סבלתי כילדה וכמתבגרת. התחלתי את מסע האימהות שלי מתוך רצון להיות מושלמת בכל. רציתי להגן על ילדיי מכל בדל של כאב שממנו סבלתי כילדה ונערה. בעלי, גבר ביישן ומאופק מטבעו, לא ידע כיצד להתמודד עם הטיפוס מרוט העצבים שאשתו הפכה להיות, והחל להתרחק ממני רגשית. דבר שכמובן החמיר מאוד את המצב.

אני עדיין זוכרת שזה קרה. רגע אחד עמדתי במטבח שלי והדחתי כלים, וברגע הבא ניסיתי לנשום. התחלתי לרעוד בכל גופי. הלב שלי דפק בכזאת עוצמה, שחשבתי שהוא עומד לפרוץ החוצה מתוך החזה שלי. הייתי בטוחה שאני עוברת התקפת לב. הצלחתי לרוץ לשכנה שהתקשרה לאמבולנס. נלקחתי במהירות לבית החולים, כשמסיכת חמצן על פניי.

בחדר המיון הרופא אבחן שמדובר בהתקף חרדה, והמליץ לי לפנות לעזרה מקצועית. בנוסף, הציגו לי גלולה צהבהבה קטנה בשם קלונופין. התרוצצות ממטפל אחד למשנהו סיפקה לי הבנה כלשהי ביחס לשורשי ההפרעה שלי, ואת האפשרות לקבל מרשם עבור קלונופין, שבו אני משתמשת לפי הצורך. בכל אופן, נאלצתי לסמוך על עצמי, כשאני מנסה להתמודד ולהתגבר על הפרעה שלי.

למרות שהפרעות חרדה נפוצות למדיי, אני לא מכירה באופן אישי אף אחד שסובל מהן. זה לא אמור להפתיע, בהתחשב בעובדה שלרוב האנשים שמכירים אותי לא היה שום צל שם מושג על ההתמודדות הפנימית שלי.

5 פעולות יומיות שמביאות שלווה

הייתי רוצה להציג בפניכם חמש פעילויות יומיומיות שמביאות שלווה. אם גם אתם סובלים מהפרעת חרדה, אני מאוד מקווה שיחד נוכל להשתמש ברעיונות הבאים כדי לעבוד ולהגיע למנוחת נפש.

תפילה:

אנחנו לא צריכים טלפונים, מחשבים או פקסים. אלוקים אף פעם לא תפוס והוא תמיד מחכה לשיחה מאיתנו.

ככה נשמעות השיחות שלי. "בבקשה אלוקים, תעזור לי להבין מה לעשות כדי שהילדים שלי יאכלו את מרק הברוקולי שבישלתי בשמחה רבה. בבקשה תעזור לי למצוא את הנעל של בתי, ובבקשה תעשה שלמורה שלה תהיה היום סבלנות כשהיא מתמודדת עם האישיות 'מחוץ לקופסא' שלה! (היא ירשה את זה ממני!)."

אחרי שהתרוצצתי ממטפל למטפל וגיליתי שאף אחד מהם לא מסוגל להבין אותי באמת, הבנתי שרק הוא שברא אותי ואת התקפי החרדה שלי יכול לראות אל תוך לבי ולהכיר את ההתמודדות שלי. הוא עוזר לי ומעודד אותי.

(דרך אגב, אם אתם רוצים לדבר עם אלוקים בפרהסיה, פשוט שימו על עצמכם את אזניית הבלוטות').

התעמלות:

רוצו, לכו או שחו. קנו מתקני כושר שמתאימים לבית שלכם. הכירו את הגוף שלכם ומצאו את השעה שהכי מתאימה לכם. הקשיבו למוזיקה או צאו להליכה עם ידיד/ה כדי לשמור על האנרגיה שלכם. תנו לאנדורפינים האלה לזרום, ובריאותכם הנפשית תודה לכם.

קבלה:

בשבילי, הצעד הראשון לקבלה היה ויתור על ה"חיים-מושלמים-כמו-בסרטים" בהם דמיינתי את עצמי בנאיביות רבה מתפקדת כאם ורעיה מושלמת. התחלתי לעבוד על קבלת הגישה של "אני בסדר, אתם בסדר".

כשהתחלתי לקבל את מגבלותיו של בעלי, הרגשתי שאני פחות מאוימת והפסקתי להרגיש שאני צריכה לסגת ולהתרחק. אט אט הוא הצליח לבטא את רגשות האשמה, המבוכה וחוסר האונים, שהעיקו עליו מאז שגילה שהוא אינו מסוגל למלא את צרכיי הרגשיים. הוא התחיל לחפש דרכים פשוטות כדי לתמוך בי, כמו דיבור רגוע ואמירת דברים בסגנון: "מה אני יכול לעשות בשבילך?" או "במה אני יכול לעזור?"

קבלו את המציאות של כל מצב נתון, ואז פעלו כדי לשפר את חייכם. עשו מה שאתם צריכים על מנת לחוש מוגנים ובטוחים. הדליקו נרות בריח לבנדר. נשמו עמוק. הירגעו.

שוקולד:

פנקו את עצמכם. הסתגרו בחדר עם חטיף שוקולד והתכרבלו עם ספר שאתם אוהבים.

(לכל סופרי הקלוריות שבינינו, להלן תחליף:)

פעם שמעתי שבננה עושה נפלאות לבריאות הנפש. בננות מכילות טריפטופן, חומצה אמינית שהופכת לסרטונין - מעביר כימי בין-עצבי משפר מצב רוח. אז קנו בננה ותיהנו. להלן רשימה של מאכלים אחרים שמכילים טריפטופן: בשר בקר, גבינת קוטג', בשר הודו, בננות, סויה, בוטנים, דגי טונה וסלמון, חומוס וטחינה.

כנות רגשית:

משמעותה של כנות רגשית היא להכיר את הרגשות העמוקים שלנו. כתבו, עשו מדיטציה או שוחחו עם מטפל אמפתי שמבין מה עובר עליכם. במצבים בהם עליכם לחשוף את בעיית החרדה שלכם, היו ענייניים. אל תתחילו להתנצל או להתגונן. היו מודעים למגבלותיכם, הסבירו אותן לאחרים ונסו לעקוף אותן.

למרות שבני אדם אינם שקופים, אלוקים יודע ומכיר אותנו יותר טוב משאנחנו מכירים את עצמנו. הוא יודע כל מחשבה ומעשה שלנו. הוא מודע לכל אי נעימות קלה ולרגעים האפלים ביותר, כששום דבר לא נראה לנו הגיוני. לחלק מאיתנו הניסיונות נראים מפחידים. ולכן אנחנו, אולי יותר מאחרים, צריכים לזכור שבעזרת ה' אנחנו יכולים, יום אחד בכל פעם, להשיג מנוחה ושלווה.