התור התארך כמעט עד דלת הכניסה. תפסתי את מקומי בסופו. הבנק היה הומה אדם למרות שהיה זה יום שני רגיל. מיד לאחר שנכנסתי נפתחה דלת הכניסה ואדם קשיש ונמוך קומה, שהתקרב לשנות התשעים בחייו, נכנס. הוא היה לבוש חליפה כהה מחויטת, ובידו אחז במקל. צעדיו היו קטנים וקצרים עד שנראה שכמעט הלך במקום. הוא התקרב ונעמד אחריי בסוף התור. חייכתי אליו. הוא אמר שלום.

בדקות הקרובות האיש דיבר איתי. הוא סיפר לי על אשתו שנפטרה שנתיים קודם לכן. הוא הכיר אותה בתל-אביב והיא היתה יפהפייה. הוא גם סיפר לי על הפלמ"ח ועל הפציעה שלו. הוא סיפר לי על הניתוח שעבר ברגלו לפני מספר חודשים לאחר שנפל במדרגות. כל הזמן הזה הנהנתי והקשבתי, אולם הייתי עסוקה לא פחות בדברים שהטרידו אותי: הפגישה בעבודה שאני מקווה לסיים בזמן, כי אני חייבת לקחת את עדי לבדיקת דם, ובדרך לעבור בסופר ולקנות חלב כי לא היה להם בדיוק לקורנפלקס הבוקר ואפילו לקפה לא נשאר; וגם בכך שעדיין לא השגתי את הבייביסיטר ויש לי אספת הורים בחמש; וגם הבטחתי ליפתח שאתקשר לאמא של יניב מהגן כדי לקבוע שילך אליו אחר הצהריים.
 

***

התור התקדם. האיש מאחוריי עוד הספיק לספר לי שכלתו הכינה לו עוגת גבינה נהדרת לשבת. היא שלחה אותה עם הנכד הצעיר שלו שזכה בתחרות ריצה במקום שני. תורי הגיע. זזתי הצידה ובתנועת יד הזמנתי אותו לעבור אותי. הוא ניגש לפקידה ב'אשנב כל'.

"שלום מר אברהם", אמרה הפקידה בקול רם ורק אז נוכחתי שיכול להיות שמר אברהם כלל לא הצליח לשמוע את המעט שאמרתי במהלך שיחתנו.

"שלום גברת ציפורה", ענה לה מר אברהם בקול דק ושקט.

"במה אני יכולה לעזור היום?" שאלה הגברת באשנב בקול רם. מר אברהם הושיט ידו הרועדת לכיס הפנימי של חליפתו והוציא פנקס המחאות. הוא הושיט את הפנקס לגברת ציפורה.

"למי אתה רוצה לתרום היום?" שאלה גברת ציפורה בקול רם.

"לעמותה לילדים חרשים", ענה מר אברהם והושיט לה פתק, עליו, היה רשום שם העמותה. הפקידה מילאה את הפרטים על גבי ההמחאה.

"כמה אתה רוצה לתרום היום?", שאלה בסבלנות ובנועם.

"שלושים שקלים", ענה מר אברהם בביטחון מחושב. גברת ציפורה נתנה למר אברהם לחתום על גבי ההמחאה.

"תודה", הוא אמר בקולו הנעים ופנה ללכת.

"תודה לך", היא ענתה "שיהיה המשך יום נעים".

מר אברהם פנה לכוון דלת היציאה נשען על מקלו. בדרכו החוצה הודה לי בהניד ראש על כך שנתתי לו את תורי. "סליחה", אמרה זו שעמדה מאחוריי "את יכולה לגשת לדלפק".
 

***

ניגשתי לגברת ציפורה וכמעט שכחתי למה באתי או שאולי זה כבר לא ממש היה חשוב. "אני מעוניינת לתרום לאן שמר אברהם תרם", אמרתי ומילאתי את ההמחאה.

פעמים כה רבות חשבתי לעצמי שצריך לתרום. שאם יש לי, נכון שאחלוק. חשבתי והתכוונתי. אבל בדיוק שכחתי או שבדיוק לא היה לי זמן או שמספר הטלפון לתרומה היה תפוס ולא ניסיתי יותר מפעמיים או שבאמת ידי היתה קצרה בתקופה מסוימת ומה כבר יוכלו לעשות עם המעט שאני יכולה לתת. כל כך הרבה סיבות ותירוצים.

ומר אברהם… לעולם לא ראיתי שוב את מר אברהם מלבד עשרים הדקות הללו בהן חיינו הצטלבו. הוא בודאי לא זוכר אותי. זה היה לפני כ-12 שנה. אך מקומו של מר אברהם שמור ונצור בתוכי, בעמקי נשמתי. אין לי ספק שבאותו יום, באותם רגעים, הוא היה שם בשבילי. בזכותו הפכתי לאדם טוב יותר. אדם שמדי פעם עוצר את המרוץ המטורף, כשמר אברהם עומד לנגד עיניי. אדם שדואג לראות את הזולת. וגם כשידי אינה משגת בתקופות קשות יותר, אני נזכרת איך אפשר לעזור גם במעט, ובפעמים אחרות כשאני סתם מתעצלת אני נזכרת בדבקות של מר אברהם במטרה… הצעדים הקטנים, העמידה בתור, החליפה המחויטת, שלושים השקלים…

פעם מישהו אמר לי בדרך משל, שבכל בוקר ה' מחלק תפקידים לאותו יום. 'אתה תהיה היום שליח החסד של האיש מהמכולת ואת תהיי זו של נהג המונית…'. כל אחד מאיתנו נתקל באנשים בחייו, לעתים לשנייה אחת בלבד, לעתים אלו שליחי חסד שנשלחו במיוחד באותו רגע עבורנו. לא מעט פעמים, אנחנו שליחי חסד בעצמנו.

כל שנותר לנו לעשות זה לעצור רגע ולשים ליבנו לכך, ואז… לחייך ולהגיד תודה!