אילו הייתם רואים אותי ביום רביעי, בבוקר ראש השנה, הייתם מוצאים אותי עם בגדים ותיקים פזורים בכל רחבי חדר השינה שלי. כל המשפחה שלנו הייתה אמורה לצאת לחגוג את ראש השנה בבית מלון במסגרת ארגון "הנני". ראש השנה יצא צמוד לשבת, כך שהיינו צריכים לארוז לשלושת הימים הבאים. אולי זה לא נשמע מורכב מידי, אבל כשמדובר במשפחה שמנסה לצאת בזמן, מתעוררים כל מיני לחצים והעצבים נמתחים. ניסיתי לזכור כל מה שנצטרך.

"כולם לרכז את התיקים שלכם בחדר שלי!" קראתי. "אני רצה למטה לארגן כמה דברים במטבח. אחר כך תיקחו בבקשה את הקולבים עם החליפות וכל הדברים התלויים יחד עם כל המזוודות למכונית. אנחנו צריכים לצאת תוך 15 דקות."

שמעתי טפיפות רגליים ממהרות לכאן ולשם על הרצפה מעליי.

נהדר, חשבתי, הם מקשיבים לי.

ואז שמעתי קולות חבטה של תיק שנגרר במורד המדרגות.

"וואו, אולי באמת נצליח להגיע קצת לפני הזמן!"

המכונית הייתה עמוסה בכל הציוד שלנו. נדחסנו פנימה ויצאנו לדרכנו אל העיר. הכבישים היו עמוסים, אולם בסופו של דבר עצרנו ליד בית המלון. יצאתי במהירות מהמכונית כדי להתייצב להרשמה בעמדת הקבלה, בעוד בעלי מחנה את המכונית. הנער השליח מיהר פנימה עם המטען.

סוף כל סוף יכולתי לנשום בהקלה. לא רע, חשבתי. יש לי אפילו קצת זמן לפני ראש השנה כדי לעשות חשבון נפש ולעשות סדר במחשבותיי. הזמן טס ונותרו רק 40 דקות להדלקת נרות. הילדים שלי התחילו להתכונן. יכולתם לשמוע את נהמת מייבשי השיער ואת הדלתות נפתות ונסגרות.

סקרתי את החדר סביבי וניסיתי לגלות היכן הניחו את התיק שלי, אבל לא ראיתי אותו בשום מקום. בדקתי מתחת למטות, בארון, באמבטיה... אבל הוא לא נמצא בשום מקום.

יצאתי לפרוזדור. אולי שכחו אותו שם? לא, אין כלום.

מיהרתי לחדר הילדים והפכתי את כולו. שום תיק.

הלב שלי התחיל לפעום בחוזקה. הרגשתי שהלב שלי צונח לתוך הבטן. רצתי בחזרה לחדר.

"כולם לשים לב!" קראתי. "אני לא מוצאת את המזוודה שלי בשום מקום. מישהו יודע איפה היא נמצאת?"

בני המשפחה התחילו לסרוק את החדר, הם הסתכלו מתחת למיטות, מאחורי הווילונות, בארונות. אבל לא מצאו כלום, בדיוק כמוני. אוי לא. זה לא נשמע טוב.

"באיזה צבע הייתה המזוודה שלך?"

"גם בגדי החג שלך היו בפנים, אמא?"

נשמתי עמוק. "מישהו זוכר שהוא הביא מזוודה כחולה אל המלון?" כל מה שקיבלתי בתגובה היו מבטים חלולים.

"מישהו זוכר שהוא העלה את התיק הכחול שלי על הרכב?"

דממה.

"טוב, אני לקחתי את החליפות ואת הקופסאות", טען אחד הילדים.

"ואני הייתי צריכה לקחת את המזוודה הכבדה שאף אחד לא רצה לסחוב".

כל אחד התחיל לספר לי את מה הוא כן לקח – הכל חוץ מהמזוודה שלי.

התחלתי להרגיש כעס. למה כולם זוכרים את הדברים שלהם ואת שלי משאירים מאחור? מה אני אעשה בשלושת הימים הבאים? זה לא בסדר!

הגיע הזמן שאני אקח אחריות ולא אאשים אחרים כשמשהו משתבש

ואז צצה בראשי מחשבה ששינתה לחלוטין את הפרספקטיבה שלי. לא רק לאותו רגע, אלא לדרך בה אני רואה את הדברים מאז.

הגיע הזמן שאני אקח אחריות ולא אאשים אחרים כשמשהו משתבש, חשבתי לעצמי. כן, ביקשתי מכולם לקחת את התיק שלי, ובאמת היה נפלא אם הם היו עושים את זה. אבל השורה התחתונה היא שזה התיק שלי! אני הייתי אמורה לבדוק ולוודא שהמזוודה שלי אכן הגיעה למכונית. אני אחראית על הדברים שלי. זאת השורה התחתונה.

נכון, טוב שיש מי שיעזור, אבל בסופו של דבר האחריות שהמזוודה שלי תצא מהדלת מוטלת עליי. אין לי אף אחד להאשים חוץ מאת עצמי.

כולם הסתכלו עליי, תוהים מה אני אומר. יכולתי לראות שהם מרגישים נורא.

"תשמעו", אמרתי. "אלה החפצים שלי! זאת לא אשמתו של אף אחד ואני לא מאשימה אף אחד. היה נחמד אם מישהו היה מכניס את התיק שלי למכונית, אבל באמת זה היה התפקיד שלי לבדוק אם הוא במכונית. וחוץ מזה, ממש עוד מעט ראש השנה. איך אני יכולה להיכשל כבר בניסיון הראשון שלי השנה?"

נ.ב. אם אתם שואלים את עצמכם מה עשיתי בשלושת הימים הבאים, להלן אפילוג:

בעלי הציע לי להתקשר לחברה שגרה באותו רחוב, לבקש ממה למצוא בבית את המזוודה שלי ולשלוח לי אותה במונית, עם נהג לא יהודי. תחילה התנגדתי. איך אני יכולה להטריד מישהי לפני הדלקת נרות? אולם בעלי עודד אותי, מאוד, להתקשר. וחברתי היקרה, שמבקשת לשמור על אלמוניותה, פתחה את השנה שלה במצווה נפלאה.