אבא יקר,

במשך זמן רב נשאתי בתוכי רגשות של בושה מרעילה ופחד משתק. מקורם של הרגשות האלה היה בקשר שלי אתך. מערכת היחסים בין אבא לבת שהייתה אמורה להיות מלאת אהבה ואמון, הפכה לריק ממשי שגבר על נוכחותך הפיזית.

בגיל 31, הרגשתי מרוקנת וחסרת חיים. למרות שחיי עם בעל ושני ילדים בריאים היו נינוחים באופן כללי, הייתה בלבי כבדות שאיימה להטביע אותי. תחושה זו באה לידי ביטוי בחרדה מוגזמת ובדיכאון. בקושי יכולתי למלא את המטלות הרגילות בבית. נדרשו ממני כוחות עילאיים כדי לשוחח עם ילדיי ולעטות על פני חזות נורמאלית. לא ידעתי מדוע אני כל כך חרדה ומפחדת. מחשבות לגמור עם הכל מילאו את לבי. מוות נראה כמו דרך המילוט היחידה מהסבל הזה.

מחשבות לגמור עם הכל מילאו את לבי. "כבוד הרב", לחשתי, " יש לי משפחה אסור לי להיכנע"

ביום קפוא אחד בחודש ינואר עשיתי שיחה מגששת למרכז תמיכה נפשי. "החיים שלי בסדר לכאורה, אבל אין לי שום חשק להמשיך לחיות", אמרתי ליועץ. סיפקתי לו היסטוריה קצרה של המטפלים והתרופות שלא הצליחו להשיב אותי לחיים. ואז לחשתי, "בבקשה, יש לי משפחה. אסור לי להיכנע."

"אני שמח שהתקשרת", הוא אמר. "יש לי בשבילך תרפיסטית נפלאה."

שבוע אחר כך מצאתי את עצמי יושבת על ספת עור שחורה, עם האישה שתשפיע באופן משמעותי על כל חיי. לפני שנכנסתי לטיפול, החלטתי לא לדבר על ילדותי; הייתי חשדנית כלפי פסיכולוגים ואמרתי לעצמי שהכל שטויות. ובכן, עמדתי בפני תגלית גדולה. המטפלת שלי הזכירה לי בעדינות שהטיפולים הקודמים לא הועילו לי, ובקשה ממני להיפתח לביקור חוזר בעבר. מכיוון שהייתי נואשת, הסכמתי. ככל שהטיפול התקדם, יצרתי קשר עם הילדה שבתוכי, ילדה קטנה שקולה הושתק. אולם כעת היא התחילה לדבר.

לא הייתי שווה את הזמן שלך, אבא. היית עסוק מדי בלהמר על החסכונות שלנו מכדי להבחין בי. חשבתי שזה וודאי באשמתי. חשבתי שאולי אם אני אהיה טובה יותר אתה תבחין בי. עשיתי כל מה שילדה קטנה יכולה לעשות כדי לזכות בתשומת לבך. ציירתי ציורים יפים שאתה בתוכם. 'אבא, תראה מה ציירתי!' הייתי אומרת. אתה היית ממלמל משהו, מלטף את ראשי וממהר לצאת מהדלת עם הכסף שלקחת מהארנק של אמא.

אמא הייתה עסוקה ומוטרדת. בגלל ההתמכרות שלך, היא נאלצה לעבוד במשרה מלאה רק כדי לסגור את החודש. היא לא רצתה להודות בפני עצמה או בפני כל אדם אחר, שיש לנו בעיה. היא האשימה את הבוס שלך, את המשפחה שלך, ואת המצב הכלכלי בחוסר היכולת שלך להחזיק במשרה קבועה. היא בחרה להגן על ההתמכרות שלך במקום להגן עליי. ואני נותרתי לגדל את עצמי.

אחרי הלימודים, ההסעה הייתה לוקחת אותי לביתה של דודה מירה שהיתה הדודה שלך. היא הייתה קשישה תמהונית שנזקקה לחברה, ולא פחות מזה למישהי שתסייע לה. הייתי צריכה לעשות מטלות שונות ומשונות, ובמקום לזכות בחיוך על מאמציי, הייתי זוכה במבט זועף. היא ציפתה ממני לאכול את כל מה שהיא שמה לי בצלחת ולאהוב את זה. עדיין יש לי זיכרון חמוץ-מתוק של בית בובות החרסינה שהיה מונח על מגש בסלון שלה. היו שם חדר שינה זעיר, סלון ואמבטיה – כולל כיור זעיר ואמבטיה על רגליים. הוא ריתק אותי, אבל ידעתי שאסור לי להעז לגעת בו. הפרס שלי, אם הייתי ממושמעת ומתנהגת יפה, היה לשבת לידו. הוא נועד שיסתכלו עליו, לא שישחקו בו. בלילה היית לוקח אותי ומודה לה שהיא מטפלת בי כל כך טוב. היא הייתה 'מלווה' לך כסף, שהיית מבטיח להחזיר עם רווחים כשתחזור מהבאר או הקזינו. אולם מובן שהפסדת אותו בהימורים.

היית מזרז אותי להיכנס הביתה ושולח אותי לחדרי. לא הייתה נשיקת לילה טוב, לא סיפור לפני השינה ולא דובי לחבק. לא היו מילים ולא קשר עין.

בעזרתה של המטפלת שלי, הבנתי שהחסכים האלה גרמו להרגיש חסרת ערך. עם הזמן, הכאב שלי העמיק יותר ויותר. הרגשתי שאיני ראויה לתפוס מקום בעולם, להתקיים. בני האדם סתגלנים מטבעם, ואני אמנם שרדתי, אולם לא יצאתי מזה בלי פגע. המשכתי לשאת את הבושה, שילדה נושאת כשהיא יודעת שהוריה התייחסו אליה בדיוק כפי שהיה מגיע לה שהם יתייחסו. משום שהורים אינם טועים לעולם.

"אני מחזירה לך את כל הבושה! היא לא שלי! היא שלך! קח אותה!"

אבל בטיפול הבאנו אותך אל החדר, העמדנו אותך על כיסא לפניי, ואני החזרתי לך את כל הבושה. המטפלת שלי גרמה לי לומר בקול: "אני מחזירה לך את כל הבושה! היא לא שלי! היא שלך! קח אותה!"

בכיתי את כל הצער ושחררתי שיטפון של אנרגיות שליליות ומזיקות. לאט לאט התחלתי להרגיש קלה יותר. התחלתי להאמין שיש לי ערך. הבנתי שלמרות שמעולם לא ראית אותי, אלוקים כן ראה. הוא החזיק אותי לאורך כל הדרך, ודאג לנס הקיום שלי. הוא דאג לכך שאמצא מטפלת מדהימה שתעזור ותלווה אותי במסע הגילוי העצמי שלי.

הגיע הזמן לסלוח. הגיע הזמן להירפא. הגיע הזמן שלבי יהיה קצת יותר שלם. הגיע הזמן שאחווה שמחה. הגיע הזמן שאייבש את דמעותיי. הגיע הזמן לצאת מהבידוד ולבחור בחיים.

אני לא מרגישה יותר שבורה ואבודה. יש לי אבא אוהב בשמים, והוא נותן לי כל מה שאני צריכה. הוא תמיד ראה אותי, הוא רואה אותי כעת, והוא לעולם לא יסיר את עיניו ממני.

למרות שלעולם לא תשמע את המילים האלה, אני אומרת זאת היום, לפני יום כיפור, במלוא הכנות ובלב טהור: אני סולחת לך אבא. אני נקייה מטינה. אני מבינה שמשהו נורא ודאי קרה בילדותך שגרם לך להיות חולה, אבל מעגל הקסמים הזה נשבר. האהבה גברה. והנכדים החייכניים והשמחים שלך הם הוכחה חיה.

לעולם לא אשלח את המכתב הזה אליך, משום שהוכחת אינספור פעמים שלעולם לא תודה או תיקח אחריות על התפקיד ששיחקת בילדותי הכואבת. בשל מחלת הנפש שלך, אינך מסוגל להבין. אז למרות שהמכתב פונה אליך, אני באמת כותבת אותו לטובתם של אלה שמעולם לא חוו אהבת אב. אני פה כדי לומר להם שאני יודעת שזה כואב. אני פה כדי להזכיר להם שהאבא האמיתי שלנו אף פעם לא נטש אותנו. הוא תמיד שמר ותמיד ישמור עלינו. כואב לו שכואב לנו, והוא מאפשר לנו לחוות כאב ואבדן רק כדי שנחפש אותו. הוא רוצה שנבקש ממנו לשמור עלינו ושנדע שיש לנו את הזכות לשמור על עצמנו. ויותר מכל, הוא רוצה שנבין עד כמה חיוני להגן על אלה מסביבנו שזקוקים לאהבה ולעזרה שלנו – הקטנים, הזקנים והחלשים.

אני כותבת את המכתב הזה גם אליך, אבא שבשמים. בלב מלא תודה, אני מודה לך שהחזרת אותי הביתה.

בתך האוהבת,

שרה.