מזה שנים רבות אני עובדת בטיפול פליאטיבי (במסגרת הוספיס בית), שמטרתו לשפר את איכות החיים של חולים סופניים ובני משפחתם. הפציינטים שלי הם אלה שחזרו לביתם כדי למות. חלקתי איתם זמנים מדהימים. הייתי איתם בשלושה או בתריסר השבועות האחרונים לחייהם.

אנשים צומחים מאוד כשהם עומדים מול סוף חייהם. למדתי לא להמעיט לעולם ביכולתו של אדם לצמוח. חלק מהשינויים היו פנומנליים. כל אדם חווה מגוון רגשות, כמצופה: הכחשה, פחד, כעס, חרטה, עוד הכחשה ובסופו של דבר קבלה. אולם כל חולה וחולה מצא את שלוותו לפני פטירתו. כל אחד ואחד מהם.

כששאלו אותם על מה הם מתחרטים בחייהם או מה הם היו עושים אחרת, היו מוטיבים שחזרו על עצמם פעם אחר פעם. ואלה חמש התשובות הנפוצות ביותר:

1. הלוואי שהיה לי את האומץ לחיות את חיי מתוך נאמנות לעצמי, ולא למה שאנשים אחרים ציפו ממני.

2. הלוואי שלא הייתי עובד כל כך קשה.

תשובה זאת נתקבלה מכל גבר חולה בו טיפלתי. הם הפסידו את ילדותם של ילדיהם ואת חברת בנות זוגם.

גם נשים הביעו את החרטה הזאת. אבל מכיוון שרובן היו שייכות לדור הקודם, רבות מהחולות לא היו מפרנסות. כל הגברים בהם טיפלתי התחרטו עמוקות על כך שהם חיו על מסלול המרוץ של הקריירה.

אם נחליט לחיות בצורה פשוטה יותר ונבצע בחירות נכונות באופן מודע לאורך הדרך, יתכן שלא נזדקק לאותה רמת הכנסה כמו שנדמה לנו. ואם נפנה זמן ומקום רב יותר בחיינו, נוכל להיות שמחים יותר ופתוחים יותר להזדמנויות חדשות, כאלה שיתאימו יותר לצורת החיים החדשה שלנו.

3. הלוואי שהיה לי אומץ לבטא את רגשותיי.

הרבה אנשים הדחיקו את רגשותיהם על מנת לשמור על שלום עם אחרים. בשל כך, רבים מהם אף פיתחו מחלות הקשורות למרירות ולכעסים שהם נשאו בליבם.

כתוצאה מכך, הם חיו חיים מסוג ב', ומעולם לא הפכו להיות מה שהם היו באמת מסוגלים להיות.

איננו יכולים לשלוט בתגובותיהם של אחרים, ובכל אופן, למרות ששינוי עצמי ומעבר לדיבור כן ואמיתי יותר עלול לגרור תגובות מהזולת, בסופו של דבר השינוי יקדם את מערכת היחסים לרמה חדשה ובריאה הרבה יותר, או שהוא ישחרר את חיינו ממערכת היחסים הלא בריאה. בכל מקרה, אנחנו יוצאים מורווחים.

4. הלוואי שהייתי שומר על קשר עם החברים שלי.

הרבה פעמים אנשים לא מכירים באמת בתועלת הרבה של חברויות וותיקות, עד לשבועות האחרונים של חייהם, ואז כבר לא תמיד ניתן לאתר את האנשים. רבים היו כל כך טרודים בחייהם, עד שהם הניחו לחברויות פז לחמוק מבין אצבעותיהם במשך השנים. היו חרטות עמוקות רבות ביחס לאי הקדשת הזמן וההשקעה הראויים לחברויות. כולם התגעגעו לחבריהם לקראת מותם.

זה כל מה שנשאר בשבועות האחרונים, אהבה ומערכות יחסים

להניח לחברויות לחמוק, זה תופעה משותפת לכל מי שמנהל אורח חיים עמוס. אבל כשעומדים מול המוות הקרב, הפרטים הגשמיים של החיים קורסים. אנשים רוצים להסדיר את ענייניהם הכלכליים במידת האפשר, אולם מה שחשוב להם באמת אינו הכסף או המעמד, אלא הרצון להסדיר את ענייניהם בעיקר לטובת יקיריהם. רק שבדרך כלל הם מדי חולים וחלשים מכדי לעמוד במטלה הזאת. בסופו של דבר הכל מסתכם באהבה ובמערכות יחסים. זה כל מה שנשאר בשבועות האחרונים, אהבה ומערכות יחסים.

5. הלוואי שהייתי מרשה לעצמי לשמוח יותר.

זוהי חרטה נפוצה באופן מפתיע.

אנשים רבים לא הבינו עד לסוף חייהם ששמחה היא בחירה. הם נשארו תקועים בתבניות והרגלים ישנים. ה"נוחות" לכאורה של שגרת החיים המוכרים גלשה הן לחייהם הרגשיים והן לגשמיים. פחד משינוי גרם להם להעמיד פנים, כלפי אחרים וכלפי עצמם, כאילו הם מרוצים. בעוד שעמוק בפנים, הם כמהו לצחוק כמו שצריך ולהכניס שוב לחייהם מעט קלילות.

כשאדם נמצא על ערש דווי, מה שאחרים חושבים עליו רחוק מאוד ממחשבותיו. כמה נפלא להיות מסוגלים להשתחרר ולחייך שוב, הרבה לפני שמתים.

החיים הם בחירה. אלה החיים שלכם. בחרו באופן מודע, בחרו בחכמה, בחרו בכנות. בחרו בשמחה.