מזה שנים רבות אני עובדת בטיפול פליאטיבי (במסגרת הוספיס בית), שמטרתו לשפר את איכות החיים של חולים סופניים ובני משפחתם. הפציינטים שלי הם אלה שחזרו לביתם כדי למות. חלקתי איתם זמנים מדהימים. הייתי איתם בשלושה או בתריסר השבועות האחרונים לחייהם.
אנשים צומחים מאוד כשהם עומדים מול סוף חייהם. למדתי לא להמעיט לעולם ביכולתו של אדם לצמוח. חלק מהשינויים היו פנומנליים. כל אדם חווה מגוון רגשות, כמצופה: הכחשה, פחד, כעס, חרטה, עוד הכחשה ובסופו של דבר קבלה. אולם כל חולה וחולה מצא את שלוותו לפני פטירתו. כל אחד ואחד מהם.
כששאלו אותם על מה הם מתחרטים בחייהם או מה הם היו עושים אחרת, היו מוטיבים שחזרו על עצמם פעם אחר פעם. ואלה חמש התשובות הנפוצות ביותר:
1. הלוואי שהיה לי את האומץ לחיות את חיי מתוך נאמנות לעצמי, ולא למה שאנשים אחרים ציפו ממני.
2. הלוואי שלא הייתי עובד כל כך קשה.
תשובה זאת נתקבלה מכל גבר חולה בו טיפלתי. הם הפסידו את ילדותם של ילדיהם ואת חברת בנות זוגם.
גם נשים הביעו את החרטה הזאת. אבל מכיוון שרובן היו שייכות לדור הקודם, רבות מהחולות לא היו מפרנסות. כל הגברים בהם טיפלתי התחרטו עמוקות על כך שהם חיו על מסלול המרוץ של הקריירה.
אם נחליט לחיות בצורה פשוטה יותר ונבצע בחירות נכונות באופן מודע לאורך הדרך, יתכן שלא נזדקק לאותה רמת הכנסה כמו שנדמה לנו. ואם נפנה זמן ומקום רב יותר בחיינו, נוכל להיות שמחים יותר ופתוחים יותר להזדמנויות חדשות, כאלה שיתאימו יותר לצורת החיים החדשה שלנו.
3. הלוואי שהיה לי אומץ לבטא את רגשותיי.
הרבה אנשים הדחיקו את רגשותיהם על מנת לשמור על שלום עם אחרים. בשל כך, רבים מהם אף פיתחו מחלות הקשורות למרירות ולכעסים שהם נשאו בליבם.
כתוצאה מכך, הם חיו חיים מסוג ב', ומעולם לא הפכו להיות מה שהם היו באמת מסוגלים להיות.
איננו יכולים לשלוט בתגובותיהם של אחרים, ובכל אופן, למרות ששינוי עצמי ומעבר לדיבור כן ואמיתי יותר עלול לגרור תגובות מהזולת, בסופו של דבר השינוי יקדם את מערכת היחסים לרמה חדשה ובריאה הרבה יותר, או שהוא ישחרר את חיינו ממערכת היחסים הלא בריאה. בכל מקרה, אנחנו יוצאים מורווחים.
4. הלוואי שהייתי שומר על קשר עם החברים שלי.
הרבה פעמים אנשים לא מכירים באמת בתועלת הרבה של חברויות וותיקות, עד לשבועות האחרונים של חייהם, ואז כבר לא תמיד ניתן לאתר את האנשים. רבים היו כל כך טרודים בחייהם, עד שהם הניחו לחברויות פז לחמוק מבין אצבעותיהם במשך השנים. היו חרטות עמוקות רבות ביחס לאי הקדשת הזמן וההשקעה הראויים לחברויות. כולם התגעגעו לחבריהם לקראת מותם.
זה כל מה שנשאר בשבועות האחרונים, אהבה ומערכות יחסים
להניח לחברויות לחמוק, זה תופעה משותפת לכל מי שמנהל אורח חיים עמוס. אבל כשעומדים מול המוות הקרב, הפרטים הגשמיים של החיים קורסים. אנשים רוצים להסדיר את ענייניהם הכלכליים במידת האפשר, אולם מה שחשוב להם באמת אינו הכסף או המעמד, אלא הרצון להסדיר את ענייניהם בעיקר לטובת יקיריהם. רק שבדרך כלל הם מדי חולים וחלשים מכדי לעמוד במטלה הזאת. בסופו של דבר הכל מסתכם באהבה ובמערכות יחסים. זה כל מה שנשאר בשבועות האחרונים, אהבה ומערכות יחסים.
5. הלוואי שהייתי מרשה לעצמי לשמוח יותר.
זוהי חרטה נפוצה באופן מפתיע.
אנשים רבים לא הבינו עד לסוף חייהם ששמחה היא בחירה. הם נשארו תקועים בתבניות והרגלים ישנים. ה"נוחות" לכאורה של שגרת החיים המוכרים גלשה הן לחייהם הרגשיים והן לגשמיים. פחד משינוי גרם להם להעמיד פנים, כלפי אחרים וכלפי עצמם, כאילו הם מרוצים. בעוד שעמוק בפנים, הם כמהו לצחוק כמו שצריך ולהכניס שוב לחייהם מעט קלילות.
כשאדם נמצא על ערש דווי, מה שאחרים חושבים עליו רחוק מאוד ממחשבותיו. כמה נפלא להיות מסוגלים להשתחרר ולחייך שוב, הרבה לפני שמתים.
החיים הם בחירה. אלה החיים שלכם. בחרו באופן מודע, בחרו בחכמה, בחרו בכנות. בחרו בשמחה.
(19) דמות האם בבית, 11/1/2015 11:46
כל כך נהניתי לקרוא!
סוף סוף מדברים על נושאים חשובים באמת. תודה!
(18) עבאס עבאס, 18/9/2013 18:57
החרטה שלי בכל רגע נתון עד שאני מת ,אם אני באמת מת או שהאני לא יודע למה נהפך
אני=לא יודע מה אני לא מחליט כשאני עושה מה שאני רוצה לא לפי השם של הנותן לי בןאדם כשאני עבד לנותן בןאדם כרצונו מה אני נהייתי? כשהמחליט החליט לגרום לנו להיות איתו בכל רגע נתון יש מעבר לזה רצון? תכירו באמת מי הוא הנותן באמת ולא לפי הרשום אלה לפי מה שנתן לנו
(17) גבריאלה, 26/8/2013 21:55
אימון לחיים
אנחנו יכולים להגיע לתובנות הללו גם בעודנו בחיים. אם זה על חוויה מאוד מטלטלת או טרגדיה שמשאירה חותם. מאמר מחכים ומעורר. אם רק ניתן לעצמנו הזדמנות והעיקר לא לפחד כלל..... תודה רבה
(16) חנוך, 29/7/2013 20:17
מאמר מדהים. תודה רבה!
(15) שרגא שינובר, 29/7/2013 11:39
על ערש דווי...
בס"ד אני שמעתי שאנשים על ערש דווי טוענים שכל חיי העולם הזה הם הבל הבלים. כל הרדיפה אחרי החומריות היא טעות גמורה. זה כדאי לציין. תודה.
ליאור, 1/1/2015 06:10
צודק % 100
(14) תרצה, 29/7/2013 05:19
גם מי שחווה טרגדיה באמצע החיים מביע חרטות דומות
תודה על המאמר המחכים. אני מעידה על עצמי שזה נכון אבל לא רק לאלו השוכבים על ערש דווי. הוא נכון לרבים שחוו טרגדיות בחייהם. אם התובנות הללו נשארות לא רק בגדר משאלה והם מצליחים ליישם אותן נוצר מצב של "מעז יצא מתוק". הטרגדיה גורמת להתפכחות וזעזוע מבריא. שוב תודה.
(13) דניאל, 29/7/2013 00:01
להיות גדולים !
לא להתקטנן, לשחרר, להבין, לראות את הטוב שבכל דבר, אם הצלחת להתגבר על עצמך מי יכול עליך? איזהו הגיבור הכובש את יצרו מאמר חשוב
(12) אניה, 28/7/2013 21:01
מוות ללא קבלה
מה את אומרת על דודתי שחוותה גסיסה ארוכה ונשארה בהכחשה עד ליום מותה? היא השאירה אותנו עם סימני שאלה ותחושת החמצה על חיים ללא קשר אמיתי ומוות מפוספס
(11) יעל, 28/7/2013 18:48
ומה עם אמונה?
אף אחד לא דיבר על אמונה בבורא או שמירה על חיים בעלי משמעות רוחנית יותר?משונה...
נועה, 30/7/2013 06:27
למדי אותנו
אשמח ללמוד ממך
(10) אנונימי, 28/7/2013 18:25
את זה כדאי לתלות על לוח המודעות בחד העבודה
ועל לוח ליבי!!!
(9) אנונימי, 28/7/2013 17:59
תודה על המאמר שנותן נקודה חשובה על החיים למחשבה.
(8) אריה אלמוג, 28/7/2013 16:07
דיבורים...
שלום אני הח"מ בהחלט בסוף הדרך... בן 86 אב שאיבד בת ובן, איני מסכים עם אחת מחמש "החרטות". הן גם לא נכונות. (במקרה שלי). אם צר לי, כי בכלל נולדתי. בברכת שנה טוה אריה אלמוג
(7) דיני, 28/7/2013 15:41
לא לפחד
כל העולם כולו.......והעיקר והעיקר לא לפחד כלל. אני בת 61 בהסתכלות לאחור הלוואי הייתי אמיצה יותר, החיים בטח היו יותר מעניינים לי עצה שהייתי נותנת לילדים שלי לא לפחד משום דבר חוץ מהקדוש ברוך הוא.
(6) תמר, 28/7/2013 12:40
להיות בסדר עם עצמינו
נבנוסף לנאמר כאן, אנשים כואבים יותר על הדברים שלא עשו מאשר על אלו שעשו. לחיות פירושו לחוות. לא בכדי שורשי המילים דומים. ולחוות את מי שאנחנו, ולו את מי שהסביבה רוצה שניהיה. לרבים מאיתנו, הקושי הוא להיות מי שאנחנו, לאפשר לעצמינו, לאהוב את עצמינו ולהבין שמגיע לנו. מגיע לנו לחוות חיים מלאים ומספקים, ולמי שלא נוח, שיתמודד.
(5) אבי, 28/7/2013 12:33
האם מדובר בחולים שומרי מצוות? לא נראה.
מי שכל חייו הוא טרוד בלהכין את עצמו לעולם שכולו טוב, אמור להיות אז חרטתו הגדולה ביותר למה אסף כל כך מעט ביחס למה שהיה יכול. וחרטה שניה על כל המזוודה השחורה שהוא הולך לקחת אתו לשם. הלוואי שנגיע לשם בדעה צלולה.
(4) בנימין, 28/7/2013 12:30
החרטה הנפוצה
אימי ז״ל נפטרה לפני שבועיים ולאחר מחלה ממושכת והתמודדות שנבעה מאהבת חברים ומשפחה שאין לה אח ורע. זו הייתה תקופה מרגשת ביותר להכיר במעלת המשפחה והחברים , שלנו כבר אין , ואני תוהה האם זה תלוי רק בנו? זה לא בעייה שכל הסובבים אותנו שקועים בהבלי העולם החולף?
(3) תמרי, 28/7/2013 11:58
עצוב הלוואי ונהיה טובים תמיד לזולת ושמחים
(2) ישי, 28/7/2013 11:52
נדמה לי שפעם הרב וינברג אמר בחן האופייני לו
שאף אדם לא כבר על המצבה שלו "אני מצטער שלא ביליתי יותר שעות במשרד"
(1) יגל, 28/7/2013 11:46
מאלף
אפשר ללמוד כל כך הרבה על החיים דווקא דרך המוות