הגעתי לקייטנת שמחה – תכנית נופש בת שבועיים לילדים בעלי צרכים מיוחדים ומחלות קשות – בתור מדריך. זאת היתה עבורי הפעם הראשונה לעבוד עם ילדים שסובלים ממחלות קשות, ואני די חששתי. האם החניך שלי יהיה על כסא גלגלים? איזו מחלה תהיה לו? האם אוכל להיקשר אליו? בתור נער בן 18, בני האדם היחידים שאי פעם התייחסתי אליהם באמת היו רק אני, עצמי ואנוכי. איך אוכל לטפל במישהו אחר במשך שבועיים ועדיין לשמוח?

כשחבריי המדריכים ואני קיבלנו את המסמכים של החניכים שלנו, הפה שלי נפער בתדהמה. היו שם עמודים שלמים של תרופות, מכשירים ומידע על המחלה והמוגבלויות של הילד שהייתי אמור לבלות איתו את השבועיים הקרובים – שדרה שסועה והידרוצפלוס, היו רק חלק מהן – כמו גם הנחיות ארוכות כיצד לדאוג לרוטינות הקימה וההשכבה שלו.

יש לו טרכיאה?! הוא לא יכול לדבר? אני צריך לתת לו את התרופות דרך צינור הזנה לקיבה? מה אני, רופא? ילד חלש כל כך ורק בן 5. תערובת של ספקות מלאה את ליבי, בעודי שואל את עצמי למה הכנסתי את עצמי.

מכשיר הניטור החל לצפצף והודיע שרמת החמצן שלו יורדת באופן דרסטי

אחרי שיחת היכרות וכמה פעילויות קצרות, היינו מוכנים לרוטינת הלילה הראשונה שלנו. לקח לי שעתיים לסדר את כל המכשירים שלו ולתת לו את התרופות, עד שהוא היה מוכן סוף סוף לשנת לילה שלווה. ככה לפחות חשבתי. הוא ישן רק כמה שעות עד שמכשיר הניטור שלו החל לצפצף, ולהודיע שרמת החמצן שלו יורדת באופן דרסטי. עוד לא עברנו את הלילה הראשון וכבר יש לנו בעיות?!

זיעה זלגה על פניי. רצתי לטלפון והתקשרתי למרפאה כדי לבקש עזרה. צוות רפואי נשלח, ובתוך כמה רגעים הם הגיעו אלינו. בחיפוש אחר מקור הבעיה הם בדקו את כל החיבורים והכפתורים, עד שגילו שצינור החמצן שמתחבר למפוח שלו לא היה מחובר טוב. הדבר סודר מייד ורמת החמצן שלו התחילה לטפס בחזרה לרמה נורמאלית.

בשבוע הבא, למדתי מהטעויות של עצמי, שיפרתי ביצועים והתחלתי להרגיש ביטחון בכך שכשצוות רפואי מעולה עומד לצדי, אני יכול לתת לו את הטיפול הראוי. ודאי שהיו לנו עוד כמה מקרים, חלקם מפחידים למדיי, אבל לפחות הייתי מוכן להם כראוי.

השבועיים חלפו במהירות, מלאים בהנאה ופעילויות מדהימות: ביקור של ספורטאי מפורסם, קוסם, טיסה בהליקופטר ומופעים מרהיבים.

לפני שהרגשתי, הכל כבר עמד להסתיים.

בלילה האחרון התאספנו במועדון כדי לצפות בהקרנת סרט וידיאו של רגעי השיא של השבועיים האחרונים. כולם ישבו, בעיניים מרותקות למסך, חיים מחדש את הריקודים, השירים וההנאה שחווינו יחד.

לסיום הערב, כל המדריכים קיבלו שקית של הפתעות כדי לתת לחניכים שלהם לפרידה. ובתמורה, כל אחד מהחניכים התבקש לתת רק דבר אחד: חיבוק.

נתתי לחניך שלי את שקית ההפתעות, והוא הגיב בחיבוק ענק. באותו רגע, הציפה אותי שמחה אדירה כמו ברק מסנוור, ואני הפנמתי את הכל.

כן היה לנו כיף אדיר ב-14 הימים האחרונים. אולם לא היה לי ממש זמן להפנים את מה שעבר עליי. בשבועיים האחרונים התמסרתי כל כולי למען הילד הזה. לקחתי אחריות מלאה להיות איתו ובשבילו בכל רגע נתון, יום או לילה, בכל מחיר. ובכל זאת, מכיוון שהחניך שלי לא יכול לדבר, הוא לא היה יכול להביע עד כמה הוא נהנה וכמה הוא מעריך את דאגתי אליו.

אולם כשחיבקתי אותו וראיתי את החיוך הגדול על פניו, קיבלתי את המסר בקול רם וברור. והוצפתי בהכרה מענגת: ה"אני" הגדול סוף סוף חווה את ההנאה העילאית של החיים: ההנאה שבנתינה טהורה.