השקט בביתי מרענן, ובכל זאת קצת מרתיע. לא שאני זוכרת הרבה רעש רקע לפני שהתנתקתי מחשבון הפייסבוק שלי ויצאתי להפסקה של חודש. רק שהטרטור המנטלי פסק - כל השיחות, שרשרת התגובות, המסרים המידיים ועדכוני הסטאטוס, שעוררו זרם בלתי פוסק של תגובות נגד ודיווחים בזמן אמת (ולאו דווקא מהסוג הידידותי או הסובלני) בראשי, הופכים לזיכרון עמום.

זה קרה במהירות. נפגעתי ממשהו שמישהו אמר או לא אמר, כשאני הוזה מחוסר שינה בסביבות אחת אחר חצות. איבדתי עוד זמן שינה יקר רק כדי לחשוב על זה, ולמחרת בבוקר כבר שלחתי את סיפור הייסורים שלי לחברה, שהגיבה בפשטות, "אז תתנתקי מפייסבוק".

מה?

הצעתה הותירה אותי המומה. לאחר זמן מה, תוך בהייה במסך, נזכרתי שאני משתעשעת עם הרעיון הזה כבר זמן רב. לעקוב אחר מערכות היחסים של כל האנשים שאני מכירה כשהן נחשפות מול עיני, ולבחון את מערכות היחסים שלי בהשוואתן לאחרות, זה דבר שגוי - הן מבחינה שכלית והן מבחינה רגשית. את מי אוהבים יותר? מי זוכה ביותר לייקים, פוסטים, ותגובות לעדכונים שלהם?

למה מספר החברים שלי יורד? למה לוקח לאנשים כל כך הרבה זמן להגיב לי, כשאני רואה שהם מגיבים לאחרים?

תסמונת ה'מה הם חושבים עליי' לא הייתה הבעיה היחידה. הייתה גם התחושה המתמדת שאני לא מצליחה באמת להשתלט על כל מה שקורה סביבי. איך לשמור על מספרם המציף של האינטראקציות, עדכוני סטאטוס, ימי הולדת, אירועים... כמה ימי הולדת פספסתי? האם אני נותנת מספיק תשומת לב ל-X? האם שכחתי להגיב למסר של Y? האם פגעתי ב-Z כשלא הזכרתי אותו/אותה בפוסט? או בתגובה הצינית שלי לבדיחה שלו? כל זה בלי יכולת להיעזר בהבעות פנים ובטון דיבור כדי להבין נכון את תגובתו של השני, מה שחברה לעבודה תיארה כ"ניתוק של רגשות אנושיים".

אין פלא אם כך שנשארתי ערה פעמים רבות עד לשעות הקטנות של הלילה, כשאני יודעת שאני אמורה להיות ערנית מחר בעבודה. כתוצאה מכך, הרבה פעמים הייתי במצב רוח ממורמר ולא הסתדרתי עם הרבה אנשים שחשובים לי מאוד. חוסר הבנות וויכוחים פרצו, כעסים הצטברו ותחושה כללית של חוסר נוחות חלחלה לרבות ממערכות היחסים שלי.

במבט לאחור על הלילות חסרי השינה שלי, בעודי תועה ברחובותיו הריקים של פייסבוק, דבר אחד מתגלה לי בבירור: נתתי לאגו שלי להשתולל. הוא תובעני, דרוך וחייב תמיד להיות צודק. הוא נורא רוצה למצוא חן ולהיראות טוב. אולם הוא אף פעם לא בא לידי סיפוק; בור ללא תחתית של חיפוש אחר אישור חיצוני, כאשר הערך העצמי והשמחה שלו תלויים בדעתם של כולם, ולכן הוא קרבן של נסיבות חיצוניות.

בניגוד לו, קולה של הנשמה שקט, רגוע, לא מתבלט ופתוח, רחב ונכון לראות את הסיפור מכל צדדיו. הנשמה רוצה ליצור שינוי ולהיות טובה בפני עצמה. היא לא דורשת שאחרים יתנהגו או יגיבו בצורה מסוימת, והיא לא מעמידה רשימת דרישות מפורטת על מנת לשמוח. היא מרוצה ממה שיש, מכירת תודה ולא משנה מהן הנסיבות החיצוניות. אם היא שואפת לשנות דברים לטובה, היא עושה זאת, מתוך ידיעה שהיא שותפתו של הקב"ה ביצירת חייה.

מידי פעם, קול שקט וקטן היה מזכיר לי את הלקח החשוב שלמדתי: התפקיד שלי אינו למצוא חן בעיני אחרים, אלא ליצור שינוי לטובה. ברור שנלכדתי במלכודת הלייקים המתישה, והפכתי את עצמי לקרבן במקום לשותפה ביצירת חיי.

במדיה החברתית אנחנו יכולים לבחור לנהוג מתוך פרספקטיבה רוחנית ביסודה, שמנצלת את התועלת הרבה שפייסבוק מציע – קשרים, חידוש קשרים, תמונות, ימי הולדת, סרטוני וידיאו מטופשים שמשמחים אנשים, ודיווח על אירועים. אבל אם נבחר לתת לאגו לנהל את ההצגה, זה לא יהיה טוב. פייסבוק נתן לאגו שלי הזדמנות להשתמש בכל טקטיקה קיימת כדי להכשיל אותי בכל הזדמנות אפשרית.

אז מה אני עושה בלי פייסבוק? מדיטציה. משלימה הרצאות. קוראת. מסתובבת עם האחיינים והאחיינית שלי, מנהלת שיחות על כוס קפה, משחקת מסירות ומחבואים במקום להיות תקועה מול מסך של מחשב או סמארטפון. לאחרונה נהניתי מארוחות ערב ביתית שקטה, לפעמים עם חברות (כולל אחת חדשה) ובני משפחה, לפעמים לבד עם מחשבותיי או ספר. אני חווה חיים אמיתיים במקום וירטואליים. ואני גם הרבה יותר מממשת את עצמי.

אני מרגישה קצת מנותקת מ-868 אנשי הקשר שלי

אני רק שבועיים מתחילת ההפסקה שלי, ואני באמת מרגישה קצת מנותקת מ-868 אנשי הקשר שלי. אבל אני חווה פגישות של פנים מול פנים ואת הניואנסים של שיחות אמיתיות.

שיערתי שאני לא היחידה שסובלת מתופעה זו של עיסוק יתר במדיה החברתית (אסתכן אפילו לכנות את זה התמכרות אמיתית), אולם ההוכחה לכך הגיעה דרך מאמר שעוסק ב"דיכאון פייסבוק" בקרב בני נוער.

אם פייסבוק יכול להשפיע על אשת מקצוע כמוני, בת שלושים ומשהו בעלת מודעות חברתית, נסו לשער את הכאוס שהוא יכול זרוע בבני נוער רגישים וחסרי הגנה. ובמיוחד בקרב הלא כל כך פופולאריים שביניהם.

אם אחזור לפייסבוק, כבר אדע איך לשמור על האיזון, ולהשתמש בו ככלי ולא כמשען ומפלט. בכל אופן, אני קרובה יותר לחוות את האני האמיתי, מכיוון שאני נוכחת יותר בחיים שלי ופתוחה לקשרים אמיתיים ומשמעותיים יותר, שזאת הסיבה החיובית לקיומו של פייסבוק מלכתחילה.