רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

צמיחה אישית

מה אנחנו יודעים?

י״א באייר ה׳תשע״ג י״א באייר ה׳תשע״ג 21/04/2013 | מאת שרה יוכבד ריגלר

"קי ג'אני?", שתי מילים בהודית שמשמעותן "מה אני כבר יודע?", אתגרו את תפיסת העולם המערבית שלי וגרמו לי להבין שצריך גם לדעת לא לדעת.

בבית היתומים של כלכותה, אשר בו עבדתי בשנות השמונים, הבנות היו משתמשות בביטוי שאתגר את תפיסת העולם שלי. כשהייתי שואלת שאלה פשוטה כמו, "איפה בהאוואני?" או "מתי דידי חוזרת?" הן היו עונות בדרך כלל בשתי מילים בנגליות, "קי ג'אני?". להבדיל מ"אני לא יודעת" ספציפי, קי ג'אני הוא "מה אני יודעת?" כללי יותר. זהו וידוי גלובלי, הצהרה קיומית של חוסר יכולתם המוחלט של בני תמותה רגילים לדעת.

בעולם המערבי שבו גדלתי, ידע היה ערך מוחלט. ידע של ספרי הלימוד הכניס אותך לקולג' או למוסד אקדמי חשוב. ידיעה והתמצאות באירועים עכשוויים ופוליטיקה לאומית זיכו אותך בשבחים על היותך "מעודכן". אפילו ידע של דברים טריוויאליים, כגון איפה נולד אדם מפורסם מסוים או באיזו שנה הובס נפוליון, הפכו לתעשייה נלהבת של משחקי טריוויה. בשנות העשרים לחיי, הייתי קוראת בשקיקה עיתונים ומגזינים, שמא מישהו ישאל אותי באיזו מסיבת קוקטייל על איזושהי דמות פוליטית עלומה, ואני אאלץ להודות קבל עם ועדה על העבירה החמורה של אי הידיעה (כמה חבל שבכל חיי לא הוזמנתי אלא למסיבת קוקטייל אחת, ואף אחד לא שאל אותי שם כלום, אפילו לא איך קוראים לי). אי ידיעה היה בושה, אות קלון חברתי שכדאי להימנע ממנו בכל מחיר. אם לא ידעתי, הייתי מנחשת. אם לא יכולתי לנחש, הייתי ממציאה.

מובן שידע הוא אחד ממניעיה החשובים ביותר של האנושות ושמוטבע בו ערך עצמי רב. אבל לרבים מאיתנו, הצימאון לדעת הפך למעין התמכרות כפייתית לידע, לחוסר יכולת לקבל את חוסר הביטחון הנובע מן הבורות. וכך אנו ממלאים את החסר בכל מחיר, מטביעים את חותם ה"אמת" על כל הנחה. הנפש המכורה לידע יכולה להפוך כל פנטזיה לעובדה, הנחה לרצח אופי וסברה להאשמה.

אין פלא שחשתי התרסה בכל פעם שיתומות כלכותה הצהירו בענווה "קי ג'אני – מה אני יודעת?"

הוכחה בלתי מספקת

הרב שלמה קרליבך התפלל פעם בבית כנסת בדרום אפריקה. לחרדתו, החזן שנבחר להתפלל היה נורא. הוא בקושי הצליח לשמור על המנגינה וסילף את אופן הגיית המילים העבריות. וככל שהרב שלמה האזין יותר לעלבון לרגישותו המוזיקלית, הוא נהיה יותר ויותר מוטרד. איך הם יכולים לתת לאדם כל כך לא מתאים להוביל את התפילה? הוא שאל את עצמו במרירות הולכת וגוברת. הוא שיער שהאדם הזה הוא ודאי תורם עשיר, ושהנהגת בית הכנסת מתרפסת בפניו ומכבדת אותו להוביל את התפילות. איזה חילול קודש! איזו התרפסות בפני כוח הממון!

לאחר התפילה, ר' שלמה ניגש אל רב בית הכנסת והתלונן. הרב הסביר לו שלפני השואה, אדם זה היה החזן הידוע ביותר בכל אירופה. כשהנאצים שמעו את הביצועים שלו, הם סימנו אותו כיעד מכוון להתעללות. הם צרבו את לשונו בכלי מתכת לוהטים ופגעו בשמיעתו. הרב, מתוך כבוד למי שהיה החזן הזה בעבר, ולסבל שעבר עליו, כיבד אותו וביקש ממנו להיות החזן באותו היום.

הנאצים צרבו את לשונו בכלי מתכת לוהטים ופגעו בשמיעתו

ר' שלמה סיפר את הסיפור הזה בצער של מי שמיהר לדון לכף חובה – וטעה. הוא שמע את שירתו הלא מדויקת של החזן, אך מה הוא ידע על עברו? איך הוא יכול היה לדעת את כל הסיפור? קי ג'אני?

אנחנו מצווים לשפוט את הזולת בצדק (ראה ויקרא יט, טו). משמעות הדבר שאפילו אם אנחנו רואים מישהו שעושה משהו לא טוב, אנחנו חייבים למצוא איזשהו הסבר שיתרץ את התנהגותו (אלא אם האדם הזה ידוע כעבריין). פעמים רבות ניאלץ לתת פסק דין של "זכאי" בשל "הוכחה בלתי מספקת" – הודאה שאנחנו לא יודעים את כל הסיפור. האם יש בכלל מישהו שיכול לדעת את כל הסיפור?

ככה זה נראה בזמן אמת:

  • אתה מבקש מחבר עשיר שלך לתרום למטרת צדקה מסוימת, והוא תורם סכום זעום. אתה מסיק שהוא קמצן, אבל אולי הוא ספג הספד כספי שאתה לא יודע עליו?

  • המנהלת החדשה שלך מתנהגת אליך בקשיחות וביקורתיות, והיא תובענית במידה מוגזמת. את מסיקה שהיא אשת מדון מטבעה, אולם יתכן שהיא עוברת גירושין שלא ידוע לך עליהם?

  • הילד האינטליגנט שלכם חוזר הביתה מהלימודים עם ציונים גרועים. אתם מסיקים שהוא עצלן ולא משתדל מספיק, אבל יתכן שיש לו ליקוי למידה שאינו ידוע לכם?

  • השכן שלך מזניח את רכושו. הדשא גבוה מדי והזבל מתחיל להיערם בשטחו מעבר לגדר. אתם מסיקים שזוהי התעלמות מבישה, אבל אולי התגלה סרטן אצל אשתו והם טרודים מדי בעניינים של חיים ומוות?

חברתי היא אלמנה בת 35 עם ארבע בנות צעירות. בדירתה הקודמת היא הייתה משכירה את גג דירתה לאירועים. ביום בו היא קמה מהשבעה על בעלה, הטלפון צלצל. וכשהיא ענתה, האישה מהעבר השני ביררה לגבי שכירת הגג לאירוע כלשהו. "אני לא משכירה יותר את הגג", ענתה חברתי בפשטות, וניתקה. רגע אחר כך הטלפון צלצל שוב. הפעם היה זה בעלה של המבררת, שנזף וצעק עליה שהיא ניתקה את הטלפון בפני אשתו. מה אנחנו יודעים בכלל?

כל הכעס והעלבון שאנחנו מרגישים מתחיל מתוך שיפוט שלילי: הוא/היא עושים משהו לא בסדר. אילו יכולנו להשתיק את השיפוט השלילי בכך שנאמר לעצמנו: "אני באמת לא יודע את כל הסיפור", נוכל לחסוך לעצמנו ולאחרים צער רב.

לשפוט את א-לוהים

השיפוט השלילי ההרסני ביותר שלנו הוא כשאנחנו דנים את א-לוהים. "איך א-לוהים היה יכול לתת לילד הזה למות?" "איך א-לוהים הרשה לטיל להרוס את ביתו של הזוג הנפלא הזה?"

כאן, יותר מבכל מקום אחר, אנחנו דנים מתוך ראיות קלושות. כמו שאומרת הרבנית ציפורה הלר: אנחנו בעמוד 324 של ספר בן 400 עמודים. כל מה שאנחנו יכולים לראות הוא את העמודים שבין 310 ל 340. כל השאר נסתר מאיתנו.

את שמו הקדוש ביותר של א-לוהים, שהיה נהגה רק ביום כיפור על ידי הכהן הגדול בקודש הקודשים של בית המקדש, ניתן להבין כשילוב של שלושה פעלים: היה, הווה ויהיה. ואכן, אינסופיותו של הא-ל מקיפה את כל הזמן, מראשיתו הקדמונית של הזמן ועד לסופו המוחלט. רק א-לוהים יודע את מלוא מורכבותם של גלגולינו הקודמים והעתידיים וכיצד כל מעשה ומעשה משפיע על כל ישות על פני האדמה. מגה-אוניברסאליות כזאת היא הרבה מעל ומעבר לתפישתנו.

ביום בו ויתרתי על הנחת הידיעה, התחלתי ללמוד

כשהתחלתי ללמוד תורה לפני 27 שנים, התעקשותי על יכולתי לדעת, הייתה כפי הנראה המכשול העיקרי שעמד בדרכי להכיר באמת את א-לוהים. השאלות שלי – לגבי השואה, סבלם של החפים מפשע – היו דרישה יהירה שא-לוהים יתאים את עצמו למסגרת הקילו-וחצי מוח שלי. נקודת המפנה שלי הגיעה כשהרבנית הלר אמרה לי, "שמו של העולם הזה נובע מאותו שורש של המילה העלם – הסתר. א-לוהים למעשה נסתר בעולם הזה. לא משנה כמה אַת חכמה, לא משנה כמה את יודעת, לעולם לא תוכלי להכיר לגמרי את א-לוהים." ואז היא הוסיפה: "והאם היית באמת מאמינה בא-לוהים שאינו גדול יותר מיכולת התפישה המוגבלת שלך?"

וביום בו ויתרתי על הנחת הידיעה, התחלתי ללמוד.

מסקנות מתבקשות

כשאלכס היה בן 39 הוא היה אדם אינטליגנטי, אמנותי, רגיש, נאה ורוחני. אין פלא שחברתי דניס 'נדלקה' עליו. יכולתי לראות אותם יושבים יחד על הספסל בכיכר הקרובה, ושקועים בשיחה עמוקה. מספר חודשים חלפו. ואז כשכולנו ציפייה לשמוע על אירוסיהם, פתאום אלכס קטע את הקשר. ליבה של דניס נשבר בקרבה.

כעסתי. דניס הייתה טובת לב, נדיבה וחכמה אולם פניה היו מצולקות מאקנה. כפי הנראה אלכס, על כל הרוחניות השופעת שלו, לא יכול היה לעבור את משוכת החיצוניות. האם תפישת היופי שלו לא מצליחה לחדור מעבר לעור החיצוני של האדם? מחיתי 'מתחת לשפם'. ואם המראה החיצוני שלה כל כך הפריע לו, מדוע הוא הוליך אותה שולל?

כמה חודשים אחר כך חברתי שירלי התקשרה. היא אמרה לי שהיא מעוניינת מאד להכיר את אלכס, וביקשה ממני לדבר איתו לגביה. שירלי הייתה יפה, אופנתית ורוחנית. כמו אלכס, היא התחילה לשמור מצוות כמה שנים קודם לכן. שירלי בת השלושים ושמונה רצתה מאוד להתחתן. זה נשמע לי כמו שידוך מושלם, אז התקשרתי לאלכס. הוא אמר לי שהוא לא מעוניין לצאת איתה. "למה?" חקרתי. "למה אתה מחכה?" אלכס לא ענה לי. ניתקתי את הטלפון כעוסה.

הוא בטח רוצה מישהי צעירה יותר, בטח הרבה יותר צעירה, הסקתי. אבל למה שבחורה טובה בת 25 תרצה להתחתן עם אלכס? יש לו הערכה עצמית מופרזת. בגלל זה יש כל כך הרבה נשים מקסימות שאינן זוכות להתחתן אף פעם. בחורים כמו אלכס תמיד מחפשים בחורות בנות חצי מהגיל שלהם.

מספר חודשים אחר כך התקשרה אלי האחראית על ארגון חסד מקומי. היא אמרה לי שאלכס חולה בברונכיט ובקשה ממני להכין עבורו מרק. בישלתי את המרק – תוך רטינה. אם הוא היה מתחתן עם אחת מחברותיי, רטנתי לעצמי, היא הייתה מטפלת בו במקום נשות השכונה.

במשך אותו אביב יצא לי לפגוש את אלכס מדי פעם באופן מקרי, רזה, חיוור ומכורבל היטב, יושב על ספסל בשמש. פעם עצרתי כדי לשוחח איתו. אמרתי לו שהבעיה שלו היא שהוא צריך להתחתן, שחיי רווקות ודאי לא מתאימים לו, שיש המון נשים מקסימות שישמחו לבנות איתו בית. הוא הנהן בשתיקה בשפתיים קפוצות, וגרם לי להרגיש כמו שכנה חטטנית.

שלושה חודשים אחר כך אלכס נפטר מאיידס. באמת – מה ידעתי?

*לע"נ אמי, לאה בת ישראל, ביום השנה העשרים ואחד לפטירתה. היא באמת הייתה סמל הענווה של לא לדון אחרים לכף חובה.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן