בקיץ 2005, בני נולד בבית. לידתו הייתה התגשמות של כל חלומותיי. מסיבה לא צפויה המיילדת שלי איחרה, ובני נולד הישר לזרועות אביו. כשהיא הגיעה לבסוף, היא מצאה את כולנו בוכים – בעלי, בני ואני. בימים הקרובים, ההכנות לברית דחקו את ההכרה שאבי הולך ודועך. ובכל זאת, חודש אחר חודש, ככל שבני גדל, כך הלך עולמו של אבי והצטמצם.

באחד הימים קיבלנו טלפון: "תגיעו מייד. אל תתעכבו". כשהשכנים שלנו ניקו את בתיהם במרץ לקראת חג הפסח, אנחנו עלינו על מטוס לניו-יורק – כשלא ברור לנו אם אבא יבין בכלל שהגענו. לפרידה האחרונה הזאת הבאתי אתי את כולם, כולל בתי הגדולה והתינוק הקטן, שהיה צעיר מכדי לזכור. במהלך הטיסה, התפללתי שאבי לא ימות לפני שנגיע.

חדר השינה של אבי התגמד לעומת המיטה, שעליה הוא שכב, כמו קברניט שספינתו מתפוררת מתחתיו. הוא כבר עבר שני ניתוחים. בפעם הראשונה, המנתחים הסירו חלק מרגלו מתחת לברך, אבל אחר כך, הם נאלצו לנתח שוב, ולהסיר את הברך כולה.

גם הכריתה הכפולה הזאת לא הצילה את המצב. מתחת לשמיכת בית החולים, גדם רגלו הקטועה סירב להחלים. הגדם המשיך לסכן אותו גם כשנמק איים על רגלו השנייה. הוא לא היה מסוגל להשלים עם אבדנה של רגל נוספת. גם אנחנו לא. אחי אמר שהרופאים קוצצים אותו כמו קצבים באטליז. כמה פעמים הגוף מסוגל להשתנות ולהשתקם?

אבי עמד למות מסכרת. הרופאים יכלו לדחות מעט את כניעת גופו, אבל לא למנוע אותה. ודרך הדחייה הזאת הייתה בלתי נסבלת. כל יום היה קצת יותר גרוע מקודמו.

אני הבאתי לו סוכריות מנטה, והעמסתי את השולחן בקופסאות ואריזות שונות של ממתקים ללא סוכר. ואז התקשרו מבית החולים - הממתקים הוסרו מתוכנית התזונה שלו; הגוף שלו כבר לא מסוגל לעכל את הכימיקלים.

במה אפשר לנחם במעט אב הכלוא בגוף גוסס?

בסופו של דבר אנחנו נאלצים לטוס חזרה הביתה, ממש לפני פסח. בעלי מנקה את הבית בתזזיתיות, ומכין אותו לחג הקרב, ואני תועה חסרת מטרה ברחובות, דוחפת את עגלתו של בני, ומרגישה כאילו שכבר איבדתי את אבי.

אין מפלט מההרגשה הגרועה שאני לא נמצאת במקום בו אני אמורה להיות

הילדים שלי זקוקים לי. אבא שלי זקוק לי. ואני קרועה בין ההווה לעבר. אני קרועה בין הצורך שלי להיות כאן למען ילדיי, לבין הצורך שלי להיות שם למען אבי. גם להם וגם לו אין מי שימלא את מקומי. ולי אין מפלט מההרגשה הגרועה שאני לא נמצאת במקום בו אני אמורה להיות.

אני מדברת עם אבי בטלפון כל יום, ובימים הרעים, אני מדברת איתו פעמיים - ובכל זאת זה לא מספיק. אז אני מתחילה לכתוב לו מכתבים.

במשך השנתיים הבאות המחלה מתגברת ודועכת, ואני כותבת לאבי מכתבים, שהמתנדבים שיושבים לצידו מקריאים לו. דרך המכתבים האלה, אני מזינה אותו בזיכרונות. עכשיו, כשכל צורה אחרת של הנאה כבר נמנעת ממנו, אני אכלכל אותו בזיכרונות. אני אברור אותם מתוך עברנו המשותף, ואסלק מהם כל דבר לא נעים.

המתנדבים שלו יכירו אותו כאב צעיר, ש'העיף' את בתו על כתפיו ונשא אותה בגאווה. הם יכירו אותו כאב שנהג בעקבות תמרורי דרכים מסתוריים בנסיעות המשפחתיות, כדי לקחת את ילדיו לראות עלי שלכת.

רעבונו של אבי לזיכרונות אינו יודע שובעה. לא נותרה לו שום הנאה מלבד סיפורים אלה.

"אתה חי בעבר", אחי אמר לאבי. והוא התכוון לומר שאין עבר שראוי להיאחז בו. בעיני אחי, אין בעבר שום דבר ששווה לזכור. הוא לא לוקח בחשבון את השנים שלפני הגירושין, לפני שהביטחון שחשבנו שנרגיש תמיד, התחיל להיסדק ולהתרופף.

מבחינתו, השנים של תחושת הבגידה וחוסר האמון שבאו אחרי גירושיי הורינו, שחקו את הזיכרונות של כל מה שהיה לפניהם

מבחינתו, השנים של תחושת הבגידה וחוסר האמון שבאו אחרי גירושיי הורינו, שחקו את הזיכרונות של כל מה שהיה לפניהם, עד שנראה שמעולם לא היה יום אחד בו אבי מילא את תפקידו כראוי.

אחי מבוגר ממני, אבל אני דוחה את דבריו. הוא לא מבין. הוא לא נשוי. אין לו ילדים. הוא לא יודע מה שאני יודעת – שכולנו מאכזבים את האנשים שיקרים לנו. הוא לא יודע שלהיות הורה זה הרבה הרבה יותר קשה ממה שהעלנו בדעתנו.

הילדים שלי עוררו בי ענווה. אני יודעת שגם מעשיי ייחשבו בעיניהם לא מושלמים, למרות שאני אוהבת אותם בשלמות. אולי, יום אחד, הם יפנו אלי בכעס, וידרשו לדעת מדוע לא נתתי להם את כל מה שהם היו צריכים. ההבנה הזאת מבדילה ביני לבין אחי.

גם כשאבי עומד למות, אחי עדיין נלחם בו. אחי רב עם הרופאים, ועם הצוות המטפל. מאוחר יותר, הוא לא יצליח להפסיק, ויריב אפילו עם החברה קדישא.

"אני הרגתי אותו", אחי יאמר לי כשאטוס לניו-יורק בפעם השנייה – והפעם לבדי – ללוויה. "זה אני שניתקתי אותו בסופו של דבר מהמכשירים". כשאני משתפת את הדודה שלי בדברים במהלך השבעה, היא מרגיעה אותי שזה לא יתכן. "הרופאים הטובים ביותר טיפלו באביך עד לרגע האחרון. הוא רצה להחזיק מעמד כמה שהוא יכול".

אולי גם אני נכנסתי לגיל הבגרות עם מטען של כעס, אבל הבנתי שלהיות מבוגר משמעותו שמעתה ואילך החיים יהיו באחריותי, ולא תוצאה של מעשיהם של הוריי. יתרה על כן, כשהתחלתי לקחת את מלוא האחריות על החלטותיי, למדתי כמה באמת קיבלתי מאבי כילדה. הכעס שלי על מה שלא קיבלתי, הפך להכרת תודה על מה שכן, והמהפך הזה אפשר לי להיפרד מאבי באהבה.

אחי כעס על הצורה בה ניחמתי את אבי בתקופה האחרונה. הוא היה מעדיף שאבי יצא מהעולם הזה מובס ואכול חרטה.

אבא, לא הייתי נותנת לו לבייש אותך. כשלא נשאר דבר בו אפשר היה להאכיל אותך, האכלתי אותך בזיכרונות.

וכדי שזיכרון יהיה מזין מספיק כדי לקיים נשמה גוועת, הוא חייב להיאפות בשלמות.

כדי להכין זיכרונות צריכים קודם לנפות אותם, כמו שמנפים חיטה ממוץ. חייבים למצוא את הגרעין הטהור של קשר מוצלח, ולטחון אותו. צריכים להרטיב אותו בדמעות וללוש לבצק, ואחר כך להעמיד אותו לתפוח.

את הכיכרות הקטנים והמושלמים הללו הגשתי לאבי, עד לסוף.