רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

צמיחה אישית

תאונת הדרכים שלי

י״ז באב ה׳תשע״ב י״ז באב ה׳תשע״ב 05/08/2012 | מאת מיכל שטיינברג

"אני אדם טוב", אמרתי לעצמי, משוכנעת שהיה כאן מעשה א-לוהי זדוני, וכועסת שזה קרה לי.

היא דהרה לעברי בהילוך איטי – הונדה, בצבע אדום מבריק - וידעתי שאנחנו עומדים להתנגש. הוא לא ראה אותי מתקדמת לאיטי אל הצומת, מאחורי הטנדר הגדול שלשמאלי.

התנגשנו ברעש מבחיל של חיכוך מתכת במתכת, וחריקות מזעזעות של בלמים, שנלחצו רגע אחד מאוחר מדי. נכנסתי להלם. חברתי הטובה ביותר, שהייתה איתי במכונית, תפסה פיקוד והתחילה להתקשר, קודם למשטרה ואחר כך לאמא שלי. אני זוכרת במעורפל מתנדב הצלה מקבע את צווארי ושואל מה שמי. לא נראה לי שעניתי לו. לא הייתי מסוגלת לדבר באותו שלב. מחשבותיי שיחזרו שוב ושוב את ההתנגשות, כמו סרט שנתקע על סצנה אחת.

נלקחתי לאמבולנס ומשם לבית החולים לסריקות וצילומים. כל מה שאני זוכרת הוא את תחושת הבחילה בנסיעה אופקית בתוך אמבולנס דוהר, כשאני מנסה לשמור על קור רוח ולהתעלם מהתמונות שהמשיכו לרצד במחשבותיי בלי הרף, ואילצו אותי לחוות שוב ושוב את התאונה.

ההונדה התנגשה איתי ממש חזיתית, והרסה לחלוטין את המנוע

יצאתי מההלם בבית החולים, ומצאתי את אבי ואמי מביטים בי, בפנים מלאות דאגה. אמא שלי נראתה כאילו שהיא עומדת להקיא, ובכל זאת הפרוגנוזה הרפואית הייתה טובה: סבלתי מ'צליפת שוט' בצוואר, ושטף דם בגודל כדור טניס בצד הראש. הוזמנה בדיקת CT כדי לבדוק אם יש דימום פנימי, אבל הסיכויים לכך היו נמוכים; לא התעלפתי, וזמן רב חלף מאז התאונה ואני עדיין הייתי בהכרה. בהתאם לנסיבות, היה לי מזל.

אמא שלי דווחה לי שהמכונית 'הלכה'. ההונדה התנגשה איתי ממש חזיתית, והרסה לחלוטין את המנוע. עיניה של אמי היו מצועפות, ונראה שהיא עצמה לא רחוקה מלהתעלף. אבא שלי הביא לי אוכל וספר קריאה. היה מעניין לראות את שניהם בחדר אחד, מאוחדים בדאגתם לי ולבריאותי.

אחרי מספר שעות בבית החולים, שוחררתי עם חגורת תמך לצוואר ותרופות הרגעה בכמות שיכולה להרדים עדר פילים. אמרו לי להפחית לחץ במשך השבוע הבא, כששרירי מנסים לשקם את עצמם מהחבלה. ההורים שלי נפרדו זה מזה, ואני חזרתי הביתה עם אמא. הארוס שלי חיכה לי שם במשך חמש השעות בהן הייתי בבית החולים. במשך זמן מה שחזרתי את פרטי התאונה ושוחחתי עמו עליה, ואז קרסתי תחת השפעתם של משככי הכאבים.

בימים הבאים לא עשיתי כלום. הייתי מדי חמוצה בשביל לצאת מן הבית, אבל לא מספיק חולה כדי לשכב במיטה. אז ישבתי במיטה, מתוסכלת מהמצב הנוכחי ומאוד מרחמת על עצמי. במקום לחשוב מה קרה ומה אולי א-לוהים רוצה שאני אלמד מהתאונה, בחרתי לשקוע ברחמים עצמיים, ועם כל שעה חולפת, הפכתי להיות יותר ויותר מרירה.

"אני אדם טוב", אמרתי לעצמי, משוכנעת לגמרי שהתאונה הייתה מעשה א-לוהי זדוני, וכועסת שזה קרה לי. לא יכולתי לדמיין את החיים בלי המכונית שלי, ושנאתי את המחשבה להיות תלויה בהקפצות של ההורים, האח או הארוס שלי. בנוסף, העוויתות בצוואר באמת עלו לי על העצבים. לא יכולתי להאמין שעשיתי משהו שבגללו מגיע לי למצוא את עצמי במצב המעצבן בו הייתי נתונה.

התפלשתי במחשבות האלה במשך יומיים, שוקעת יותר ויותר עמוק לתוך עצמי, עד שאחי הוציא אותי ממצב הרוח הזה בהערה שאפילו לא הופנתה כלפיי.

"אני הרבה יותר נזהר מאז התאונה של מיכל, כי עכשיו אני רואה שאפילו נהגים זהירים יכולים להיכנס לצרות", שמעתי אותו אומר לאחותי הקטנה, יום או יומיים אחרי התאונה. ההערה שינתה לחלוטין את הפרספקטיבה שלי על התאונה.

עד לאותו שלב, אחי בן ה-17 היה נהג קצת חסר מעצורים – חותך בסיבובים ונוהג מהר מדי בכל הזדמנות. למרות מספר השיחות שהיו לאמא שלי איתו, אחי לא גילה כל עניין אמיתי להאט או לנהוג בזהירות רבה יותר ממה שנראה לו שצריך. כששמעתי שהתאונה שלי שכנעה אותו להיות נהג יותר אחראי, התמלאתי בתחושת מטרה. האם זה חלק מהסיבה שקרתה לי תאונה?

וככל שחשבתי על התאונה, התחלתי לגלות בה יותר ויותר שיעורים סמויים

התחלתי לבחון את מצבי, וככל שחשבתי על התאונה, התחלתי לגלות בה יותר ויותר שיעורים סמויים. שיעורים כמו להעריך את העובדה שהייתה לי זכות להחזיק במכונית חדשה משל עצמי כבר בגיל 20, או להודות שהמכונית שלי היא זאת שנהרסה ולא הגוף שלי, והכי חשוב, להעריך את אהבת הא-ל כלפיי. ההונדה האדומה פגעה בי בכזאת עוצמה, שהיא הרסה לגמרי את חזית הרכב שלי וחיסלה את המנוע, אבל תודה לא-ל, אני יצאתי בלי שריטה, להוציא פגיעה מינורית בשרירים ובלוטה על הראש. זה באמת היה נס.

חשבתי איך התאונה שלי הכניסה את שני ההורים שלי לאותו חדר בבית החולים במשך למעלה מחמש שעות, ובכל זאת לא היו ביניהם שום חילופי דברים עוינים - נס בפני עצמו. ככל שהרהרתי בברכות הנסתרות במה שנראה קודם כמו קללה, מצב הרוח שלי השתנה מרחמים עצמיים מדכאים, להכרת תודה והבנה. הודיתי לא-לוהים שנתן לתאונה שלי לשמש לקח לאחי, ועל שפתח את עיניי לנס שחוויתי, ולכל הניסים שהוא עושה למעני בכל יום.

תודה לא-ל, התאוששתי במהירות, ובסוף השבוע כבר נהגתי שוב, אם כי בזהירות. אבל החוויה שעברתי שיפרה את הקשר שלי עם א-לוהים ואת הערכתי לכל הדברים שקיבלתי עד כה כמובנים מאליהם, כמו המכונית והבריאות שלי. אני מצטערת שהיה צורך בתאונת רכב כדי לעורר אותי להבחין בכל הטוב שבחיי, אבל זה הצליח.

אני עדיין שומרת על חגורת הצוואר כדי להזכיר לעצמי שא-לוהים עושה לי ניסים, גדולים וקטנים, בכל יום. ובכל פעם שאני מרגישה שמתעוררים בי רגשות של "מגיע לי" או כפיות טובה, אני פותחת את הארון, מסתכלת על חגורת הצוואר ומזכירה לעצמי כמה נפלאה מתנת החיים, הבריאות והשמחה.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן