רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

צמיחה אישית

תסמונת המכבסה

כ״ז בסיון ה׳תשע״ב כ״ז בסיון ה׳תשע״ב 17/06/2012 | מאת הרב יעקב סלומון

למרות כל הקיטורים והתלונות, לא עזבתי והמשכתי לסבול. חשיבה פסיכוטית? לאו דווקא. קוראים לזה סדר עדיפויות.

הכל התחיל לפני מספר שנים כשמכבסה חדשה בשם (בדוי מאוד) צ’יק-צ’אק, נפתחה בסמוך לביתי. בתור טיפוס מטופטפ שאוהב את החולצה שלו מגוהצת, מעומלנת וחלקה, משמעות הדבר היא ביקורים תכופים במכבסה, ומכיוון שאני טיפוס עסוק במיוחד, שמחתי בנוחיות שצ’יק-צ’אק תכניס לחיי.

בפעם הראשונה בה הפקדתי את ה-100% כותנה שלי בידי המוסד הזה, שמתי לב שהפקידה/התופרת שלהם היא לא - איך לנסח את זה – בעלת תודעת שירות ידידותית במיוחד.

אני לא מזמין אותה למשחק שחמט, חשבתי לעצמי, אז למי אכפת אם היא ידידותית או לא? אולי גם אני, אם הייתי עובד בחנות שאינה גדולה ממידותיו של טוסטר-אובן בינוני, לא הייתי ידידותי במיוחד?

בפעמים הראשונות, הפקדת הבגדים וקבלתם עברה ללא אירועים מיוחדים. אמנם תוספת של קצת עמילן, וכמה מיומנויות לשוניות הייתה יכולה להועיל, אולם החיסכון בזמן היה נקי, המחיר עמד בתחום הסביר, והיתרון הגדול מכולם היה שלא היה שם תור (דבר חשוב במיוחד לאנשים עסוקים). אז המשכתי ללכת לשם.

הצרות התחילו כעבור זמן קצר. כתמים צהובים לא קרואים התחילו לפלוש למלתחה שלי. הבאתי זאת לתשומת ליבה של גברת טוסטר-אובן, וחשבתי שהיא תשמח שמודיעים לה, שכפי הנראה חלק מצוות המכבסים שלהם אוכל בננות על העבודה. אבל טעיתי.

"אתה עשית זה", היא טענה, ובאופן מפתיע הישירה את אצבעה המורה והתופרת, קרוב למרכז גופי.

"כתמי שמן!" היא הצהירה.

כפי הנראה שיעורי האולפן שלה התמקדו בכמה ביטויים מרכזיים שיוכלו לשמש אותה הכי טוב במיזם השכונתי שלנו. אבל "סליחה", "ננסה שוב", ו"בחינם", לא הופיעו ברשימה הזאת. "כתמי שמן", "לא להבין" ו"הבא בתור!" נראו כפי הנראה הרבה יותר שימושיים.

בנאיביות הראשונית שלי, ניסיתי ברוב טיפשותי להתווכח מי האחראי על העבירה, ומדי פעם היא אפילו הסכימה לכבס שוב את החולצות (זה לא עזר). אולם למעשה התרגלתי לצפות לביקורים צהבהבים מידי פעם.

זמן קצר אחר כך צ’יק-צ’אק עלו בדרגה – הם איבדו אחת מהחולצות שלי. אהבתי את החולצה הזאת, והם הבטיחו לפצות אותי ב-100 שקל, אם הם לא ימצאו אותה, רק שלקח להם חודש שלם, ובערך עשר תזכורות, להודות שהפריט אכן אבד.

הם עיצבנו אותי יותר ויותר, אולם משום מה לא רציתי להחליף מקום

הם עיצבנו אותי יותר ויותר, אולם משום מה לא רציתי להחליף מקום. שאלתי חברים באיזו מכבסה או ניקוי יבש הם משתמשים בדרך כלל, אבל כל אחד מהם לא היה מרוצה ממשהו אחר:

"החולצות שלי אף פעם לא מוכנות בזמן", "אין שם מקום חניה", "הם קצת יקרנים"...

למרות שהבעיות האלה נשמעו פחות חמורות מכתמים צהובים וחולצות אבודות, בכל זאת לא יכולתי לעשות את הצעד הנחוץ והמתבקש מאליו. כאילו שהעדפתי להתלונן מאשר לתקן את המצב – לא כל כך רציונאלי.

בעודי כבול באימת השלמות שלי, עלתה בפניי הזדמנות חדשה לצאת מהמעגל – חור קטן, אך ברור, מצא את דרכו לכשמונה סנטימטרים מקצהַ התחתון של אחת מהחולצות היותר אהובות עלי. בהתאם להיקף המותניים המשתנה מיום ליום, חגורת המכנסיים הייתה מסתירה או לא מסתירה את החור. אי שביעות הרצון שלי, פינתה את מקומה לתרעומת מוכרת וברורה, שרק גברה בזכות סירובה של גברת טוסטר-אובן לקחת אחריות על פזיזותם.

הזמן חלף, ועלי עברה סדרת שבועות רצופה נטולת כל אירוע חריג. אבל במקום לשמוח במזלי הטוב, לא הצלחתי להשתחרר מתחושה מבשרת רעות. ידעתי שזה רק עניין של זמן. ואכן, בערך שבוע אחר כך נפל הדבר - חתך ליד כפתור מספר ארבע קלקל את יופייה של חולצה נוספת, שהייתה לא יותר מבת שלושה שבועות! נראה כאילו מישהו השתמש בסכין חיתוך נגד חולצתי חסרת הישע. מה עובר על האנשים האלה?!

הפעם לא התכוונתי לחכות. פרצתי מביתי הישר אל צ’יק-צ’אק. גמרנו עם שלב הנחמדות. אחת ולתמיד אני אראה להם מה בדיוק אני חושב!

אבל כשהגעתי לפינה, נעצרתי בחדות. זה לא יוביל לשום מקום, קוננתי. הם אפילו לא יבינו על מה אני מתלונן. חוץ מלשחרר קצת קיטור, באמת לא יצא מזה שום דבר. ואז הכעס שלי עליהם, עשה פרסה ופנה אליי. אם אני בוחר לסבול, אין לי את מי להאשים חוץ מאת עצמי. ובאותו רגע החלטתי חגיגית שלעולם לא אכנס לשם שוב. אם ההגדרה האמיתית לחוסר שפיות היא חזרה על אותה התנהגות וציפייה לתוצאות שונות, אז אני מתאים בהחלט לבית המשוגעים.

לא תאמינו, אבל ארבעה ימים אחר כך חזרתי לצ’יק-צ’אק כשחולצות באמתחתי. לפני שאתם מחפשים אח בלבן שיבוא לקחת אותי, הרשו לי להסביר. חשבתי על זה המון במשך אותם ימים. עברתי מסלול מתסכל במיוחד ולכאורה לא הגיוני. איזה אדם שפוי בעל כבוד עצמי היה משעבד את עצמו להתעללות צפויה וקבועה? נורמאלי להתעצבן עליהם, וגם כעס על עצמי נראה רציונאלי. אז למה אני לא יכול לקום וללכת? איזה מין מזוכיסט נהייתי?

אולי יישמע לכם מוזר, אבל דווקא התשובה לשאלות הללו היא ששכנעה אותי לחזור לשם. זה לא שאני רוצה להעניש את עצמי או שאני הססן מכדי לשנות הרגלים. המשכתי לחזור לשם משום שהחלטתי שהנוחיות באמת חשובה לי. החלטתי ששווה לי להביא את החולצות למקום כל כך קרוב לביתי ובלי תור (עכשיו אתם מבינים למה) למרות הלכלוך, האבדן או הקלקולים מהם סבלתי. זהו מחיר שאני מוכן לשלם תמורת הנוחיות שאני רוצה. אין עניין לכעוס או להתעצבן – לא עליהם, וגם לא על עצמי. עם התובנה הפשוטה אך החשובה הזאת, הגישה שלי השתנתה מן הקצה אל הקצה.

ברוב המקרים אנחנו לא מזוכיסטים מלאי שנאה עצמית. אנחנו פשוט מחליטים שבסופו של דבר זה עדיין שווה לנו

כל אחד מאיתנו מתנסה בוריאציות שונות של תסמונת צ’יק-צ’אק. אנחנו מקוננים על המשכורת העלובה, המפקח השחצן או השעות הארוכות בעבודה, אבל בדרך כלל אנחנו לא מתפטרים. קודם אנחנו כועסים על הבוס או על בעל הבית, ואחר כך אנחנו כועסים על עצמנו שהסכמנו לקבל את התנאים הלא רצויים – ובכל זאת, רק לעתים רחוקות אנחנו חושבים על שינוי. הנקודה היא שזה באמת בסדר. ברוב המקרים אנחנו לא מזוכיסטים מלאי שנאה עצמית ולא מתפקדים. אנחנו פשוט מחליטים שבסופו של דבר, העבודה עדיין שווה את זה – למרות כל הסבל והייסורים. זהו ביטוי אמיתי של הבחירה החופשית שלנו.

אנחנו מתווכחים עם בני הזוג שלנו ומונים את כל השינויים שהם צריכים לעשות, אבל בדרך כלל אנחנו מסכמים בסופו של דבר, שלמרות הבעיה שאיתה אנו מתמודדים, עדיין שווה לנו להישאר נשואים. אנחנו מתלוננים על כמה נוראים החיים בעיר, אולם רוב המתלוננים הקולניים ביותר לא עוזבים. חשיבה פסיכוטית? לא. קוראים לזה סדר עדיפויות. אם נבחן באמת את סדרי העדיפויות שלנו, תהליך קבלת ההחלטות שלנו ייכנס לפוקוס חד יותר. אני גיליתי בבהירות חדשה, שכעס – על כל מי שלא יהיה - מיותר, לא במקום וחסר תועלת לחלוטין.

המפתח לשליטה על התגובה הזאת הוא להקדיש זמן ולחשוב על הדברים לפני שהם קורים:

  • מהם סדרי העדיפויות שלי ביחס לנישואין/ עבודה/ מכבסה/ קבלן/ שיעור/ מחשב/ קניות/ היכרות וכו'?

  • איזו רמה של חוסר שלמות אני מוכן לקבל? איפה אציב את הגבול?

  • כיצד אמנע מהתסכול להפוך לכעס?

באופן טבעי יש מקרים של ניצול או התעללות אמיתיים, ולפעמים אנשים באמת מענישים את עצמם ומקבלים על עצמם יותר סבל ממה שבריא. בלי כל ספק יש גבולות שאסור לחצות. אולם עם קצת הכנה מוקדמת ומעט הבנה ברורה מה הכי חשוב לי בכל מצב, נוכל לחסוך לעצמנו המון כאב ראש ותסכולים.

אז אם לא תצליחו להתאפק ותסובבו אצבע על הרקה כשתפגשו אותי ברחוב עם ערמה של חולצות ביד, אני אסלח לכם. למה לא? אפילו לצ’יק-צ’אק סלחתי.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן